ע"א 579/61

תקציר

למרכז וולובלסקי בע"מ ולשלום וולובלסקי היה הסכם שכירות עם האפוטרופוס לנכסי נפקדים ורשות הפיתוח. מועד החכירה היה ב-14 בנובמבר 1957, עת נרכשו זכויות החוכרים לפי פקודת הקרקעות. התגלעה מחלוקת לגבי דמי השכירות לתקופה שמאפריל 1956 ועד לרכישה, שהיו אמורים להיקבע על ידי בית הדין לשכירות. על פסק דינו של בית המשפט לשכירות ערערו שני הצדדים ונדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. שני הצדדים ערערו לבית המשפט העליון. בית המשפט קבע כי יש לפרש את ההסכם בין הצדדים כהסכם אחד, כאשר כל תניה כפופה להסכם העיקרי. מכאן, שהדרך לקביעת דמי השכירות הייתה השיטה הנזכרת בסעיף 23(2) לחוק הגנת הדייר, ופסק הדין הקודם בתיק נפרד בו היו מעורבים אותם צדדים, אשר קבע את הפיצוי המגיע לחוכרים, לא היווה מעשה של בית המשפט או השתק במקרה הנוכחי. עוד קבע בית המשפט כי דרישת המשיבים לדמי שכירות חדשים אינה מספקת, שכן הוא לא פירט את הסכום המדויק הנדרש. לפיכך, המערערים לא היו חייבים בתשלום דמי שכירות מעבר לסכום המוסכם. זאת ועוד, בית המשפט הבהיר כי חוק קביעת הריבית אינו גורע מחוק סדר הדין האזרחי העות'מאני הקודם בכל הנוגע לתשלום ריבית. ערעורי המשיבים נדחו, וערעורי המערערים התקבלו. המערערים נדרשו לשלם דמי שכירות בסך כולל של 8,705.47 ש"ח בצירוף ריבית בשיעור של 11% מיום 30.5.1961 ועד ליום 23.6.1961 ומיום 10.12.1961 ועד לתשלום בפועל. המשיבים חויבו לשלם למערערים הוצאות בסך 1,000 ש"ח שכר טרחת עורך דין.