ת"א 523/99

תקציר

התובעים, תושבי עין אל-מאהל, היו בעלי חלקות מצפון לכפרם שהופקעו על-ידי שר האוצר בשנת 1976. התובעים ערערו על ההפקעה וביקשו את ביטולה או פיצויה בעין או בכסף. בשנת 2000 הושג הסכם פשרה, אך שישה תובעים ביקשו לבטל אותו, מה שהוביל לפסיקה משנת 2005 שביטלה את ההסכם והורתה על פיצוי בגין עקירת עצים. התיק התעכב בשל הליכים נלווים, ובשנת 2007 ביקשו התובעים פיצוי מבלי להיות כבולים לתביעתם המקורית. התובעים תבעו פיצוי רחב בגין נזק נפשי, ואילו הנתבע ביקש לשלם לתובעים פיצוי כספי לפי פקודת הקרקעות משנת 1943. הקרקע המדוברת הוכרזה כקרקע חקלאית ועשויה לאפשר בנייה למגורים. השמאי שמונה על ידי בית המשפט לא הציג עסקאות דומות שיתמכו בהערכת השווי שלו, מה שהוביל את בית המשפט לפסול את חוות דעתו. בית המשפט העריך כל חלקה על פי מאפייניה, כאשר דונם אחד מכל חלקה מוערך ב-63,234 שקל והיתרה ב-0.8-1.0 שקל לדונם, תוך התאמות עיבוד וקרבה לכפר ולכבישים. בקשת התובעים לפיצוי מקרקעין חלופי נדחתה מחוסר ראיות, ותביעתם לדמי חכירה לפי פקודת המקרקעין נדחתה אף היא, שכן בחרו בפיצוי לפי חוק הרכישה. התובעים היו זכאים לפיצוי בהתאם לשווי נכסיהם, עם הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק הרכישה. הנתבע חויב לשלם לתובעים הוצאות ושכר טרחת עורכי דין בשיעור של 10% מסך הפיצוי.