בר"ע 2601/04

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית תביעה מחוסר סמכות מחמת התיישנות. החלטה זו התקבלה משום שהתביעה, שעניינה תשלום דמי שכירות לחנות, לא הוגשה בתוך פרק הזמן הנדרש. הסכסוך המקורי התעורר בשנת 1990 כאשר הנתבעת הפסיקה לשלם דמי שכירות עבור החנות ששכרה מהתובעת. תביעה שהגיש התובע בשנת 1991 נדחתה בנימוק שהראיות אינן תומכות בקיומו של הסכם שכירות. עם זאת, השופטת ציינה כי לתובע עשויה להיות עילת תביעה בגין עשיית עושר ללא הוכחת הסכם כזה. תביעה זו הוגשה רק בשנת 2003, מעבר למועד האחרון להגשת תביעות כאלה. לפיכך, בית המשפט נעתר לבקשת הנתבע לדחות את התביעה על הסף על יסוד תקופת ההתיישנות. עוד קבעה השופטת כי פסק הדין הראשון לא מנע מהתובעים להגיש תביעה נוספת למימוש זכויותיהם, שכן התביעה הקודמת הוגשה במסגרת הליכים שונים. זאת ועוד, טיבה של הזכות הנתבעת, תמורה הולמת בגין השימוש בנכס, מקורו בדיני עשיית עושר, שהינו עילה מעין חוזית, ואינו משנה את העובדה שתקופת ההתיישנות הסטטוטורית חלפה. משכך, הערעור על דחיית התביעה לא צלח, והתביעה נדחתה מחמת התיישנות. שני הצדדים יישאו בהוצאות המשפטיות שלהם.