רע"פ 2038/04

תקציר

המקרה נסוב סביב פרשנות עבירת האיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, בפרט כאשר מילות האיום מופנות לצד שלישי אך אינן נתפסות על ידי הקורבן המיועד. בקשת רשות הערעור התקבלה בהסכמת המדינה, תוך הסכמה לזיכויו של המבקש בשל טעויות פרוצדורליות, תוך בקשת בהירות באשר לפרשנות החוק. כתב האישום המקורי התבסס על איומיו של המבקש כלפי אשתו, כלפי עובדת סוציאלית. בית משפט השלום זיכה את המבקש, בטענה שהאיום לא נתפס על ידי האישה. ערעור המדינה לבית המשפט המחוזי שינה את הפוקוס והרשיע את המבקש באיומים על העובדת הסוציאלית. המבקש ערער על הרשעה זו, שכן לא הוגשה נגדו כתב אישום ולא ניתנה לו הזדמנות הוגנת להתגונן מפניו. בית המשפט העליון התמקד בהבהרת הדרישה לתפיסת איומים והאם עליהם להיקלט במטרה המיועדת כדי להוות עבירה. בית המשפט קבע כי האיום חייב להיתפס באופן ישיר על ידי האדם המאוים להשלים את העבירה, תוך אימוץ "גישת הקליטה". עם זאת, היא ציינה כי במקרים בהם צד שלישי תופס את האיום, אם קיימת סבירות גבוהה שהאיום יפחיד צד שלישי זה, ייתכן שדי בכך. בית המשפט בחן גם האם "כלל הציפייה" – הצופה כי האיום עלול להגיע אל האדם המותקף ולהפחיד אותו – יכול למלא את דרישת הכוונה. בסופו של דבר, חזר בית המשפט על הצורך בכתב אישום מדויק כדי לזהות כראוי את הצד המאוים. המבקש זוכה לא משום שהאיום לא התרחש, אלא בשל טעויות פרוצדורליות בטיפול בתיק, תוך הדגשת החשיבות של הגדרה ברורה של האישום והקורבן בעבירות הקשורות לאיומים.