בש"פ 6962/19

תקציר

פסק הדין המדובר הוא החלטה של בית הדין השרעי בבאקה אלגרביה בנוגע לסכסוך משמורת בין הורים גרושים. בית המשפט קבע בעבר כי הילדים יישארו במשמורת שני ההורים, כאשר משמורת האם תוארך מיום ראשון עד יום חמישי. עם זאת, האם לא הצליחה להחזיר את הילדים לבית הספר בימי ראשון, מה שהוביל את האב לעתור לבית המשפט לאכיפה. בעקבות זאת החליט בית הדין השרעי לקנוס את האם ב-200 ש"ח בגין כל מקרה של אי-ציות, כפי שנקבע בסעיף 7א(א) לחוק בתי הדין הדתיים (חובת ציות ודרכי דיון), תשט"ז-1956. בנוסף, חויבה האם לשלם לאב הוצאות בסך 5,000 ₪ בגין ההליך המשפטי. על ההחלטה הוגש ערעור לפי סעיף 7א(ב) לחוק חובת הציות, כאשר המשיבה (האם) טענה כי היא עומדת באופן מלא בהסדרי המשמורת וכי יש לשלם את הקנס לאוצר המדינה ולא למבקש (האב). היא גם ביקשה לבטל את ההוצאות בסך 5,000 שקל. המבקש (האב) ביקש להותיר את ההחלטה על כנה, בטענה כי האם החלה לקיים את פסק הדין רק לאחר הטלת הקנסות וההוצאות. לאחר עיון בתיק, בית המשפט לא מצא פגם בהחלטה המקורית וקבע כי אי עמידתה של האם אכן התרחשה לטובת הילדים. בית המשפט גם ראה את הקנס שהוטל על האם כסביר ומידתי, ושימש כאמצעי מניעה ולא כעונש על התנהגות בעבר. כמו כן, בית המשפט הבהיר כי יש לפרש את המונח "הוצאות" ששימש בהחלטה המקורית כקנס, אשר בהיעדר פירוט יש לשלמו לאוצר המדינה. בסופו של דבר דחה בית המשפט את ערעורה של האם ואישר את החלטתו המקורית של בית הדין השרעי בבאקה אל-גרביה. בכלל זה נקבעה הדרישה מהאם לשלם לאב את ההוצאות שצוינו, שכן בית המשפט לא מצא טעם בטענות האם. החלטה זו התקבלה מתוך הבנה כי האם החלה לקיים את הסדרי המשמורת בעקבות הטלת קנסות. בית המשפט הדגיש כי הליך הטלת הסנקציות נועד למנוע הפרות עתידיות של החלטות בית המשפט ובמקרה זה המשיב כבר קיים את פסק הדין. עם זאת, ההחלטה עומדת בעינה ומשמשת כאמצעי זהירות להבטחת המשך הציות.