ע"א 6056/93

תקציר

מדובר בערעור ובעתירה של בני זוג נשואים הנמצאים בהליכי גירושין ומחלוקת על המשמורת על ילדיהם. המערערת (האם) והמשיב (האב) הם אזרחים ישראלים שהיגרו לארצות הברית בשנת 1988. בשנת 1992 לקחו המערערים את ילדיהם לישראל ללא הסכמת המשיב והגישו תביעת גירושין, מזונות ומשמורת בבית דין רבני. לאחר מכן פנה המשיב לבית המשפט המחוזי בירושלים בבקשה להחזיר את הילדים לארה"ב לפי חוק אמנת האג. בית המשפט המחוזי פסק לטובת המשיב, והמערער ערער לבית המשפט העליון במקביל לעתירת המשיב לבטל את החלטת בית הדין הרבני שהעניקה משמורת למערער. בית המשפט העליון דחה את הערעור וקיבל את העתירה, והורה על החזרת הילדים לארצות הברית. נפסק כי חוק אמנת האג חל על סכסוך זה, למרות מגוריו של המערער בשטחים הכבושים. מטרתו של חוק זה היא להבטיח את החזרתם של ילדים חטופים לארץ מגוריהם הרגילה. זאת ועוד, בית המשפט אישר כי לבית המשפט המחוזי סמכות לדון בעניין וכי החלטתו להחזיר את הילדים תקפה. בית המשפט הדגיש גם את עליונותו של חוק אמנת האג במקרים של חטיפת ילדים, הגובר על חוקים אחרים הנוגעים למשמורת. על פי בית המשפט, משמורת הילדים תיקבע על ידי בתי המשפט המוסמכים בארץ מגוריהם הרגילה, במקרה זה, ארצות הברית. עוד הסכימו השופטים כי יש לתת לילדים הזדמנות להביע את דעתם, אך במקרה זה גילם הצעיר לא איפשר להתחשב בדעותיהם.