ת"א 11337-05-20

תקציר

הכרעת הדין הנדונה נוגעת לשני נאשמים; הנתבעת מס' 1, אשר השכירה מלון לתובעת ולאחר מכן הפרה את הסכם השכירות, והנתבעת מס' 2, שהיא חברת האם של הנתבעת מס' 1 ומחזיקה לכאורה בכספי הנתבעת מס' 1. התובעת ביקשה עיקול זמני של נכסי הנתבעת 2 עד לסכום של 26.5 מיליון ₪, אשר ניתן בחלקו, תוך הטלת עיקול רישום במעמד צד אחד בסך 15 מיליון ₪. הנתבעת מס' 1 הגישה בקשה לביטול העיקול הזמני, אשר נדחתה על ידי בית המשפט. פסק הדין מתבסס על תקנות סדר הדין האזרחי, כאשר הדינים החלים לגבי עיקול זמני חלים גם במקרה זה. על בית המשפט להשתכנע בקיומן של ראיות מספיקות לכאורה התומכות בעילת התביעה של התובע ובחשש סביר שאי מתן הצו יעכב באופן משמעותי את ביצוע פסק הדין. גם מאזן הנוחות צריך להיטיב עם התובע, ועל בית המשפט לבחון את תום הלב והמידתיות של העיקול. במקרה זה, התביעה העיקרית היא לפיצוי כספי בגין הפרת הסכם שכירות מלונאי. בית המשפט מוצא כי הבקשה עומדת בדרישות העיקול הזמני. היא נתמכת בראיות מספיקות לכאורה לכך שהנתבעת מס' 1 הפרה את החוזה וכי התובעת זכאית לביטול ולפיצויים. גם מאזן הנוחות נוטה לטובת התובע, וכך גם בחינת תום הלב והמידתיות, מה גם שהעיקול אינו פוגע באופן משמעותי בפעילותה העסקית של הנתבעת מס' 1. זאת ועוד, הבקשה אינה בלתי נתמכת בתצהירים כנטען על ידי הנתבעת מס' 1, ודי בחוות דעת המומחה שהוגשה על ידי התובעת במקרה זה. בית המשפט דוחה גם את טענת השיהוי בהגשת הבקשה ורואה בטענות הנתבע ביחס לחוות דעת המומחה עניינים שיש לדון בהם במסגרת ההליך העיקרי. בסופו של דבר, הבקשה לביטול העיקול הזמני נדחית. העיקול נותר על כנו עד להכרעה בהליך העיקרי, והנתבעת מס' 1 אחראית להוצאות התובעת בגין בקשת הביטול, בסך 6,000 ₪. פסק הדין ניתן בסמכות הרשם ובהיעדרם של שני הצדדים.