ע"א 152/79

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס למחלוקת מס על מכירת חלקת קרקע בגני יהודה. המשיבים, בעל ואישה, רכשו את הקרקע מאביה של האישה בשנת 1963 ולאחר מכן מכרו אותה לבתם. מינהל מס שבח מקרקעין ערער על פסק דין שפטר את המכירה ממס שבח, בטענה כי הנכס אינו נחשב ל"דירה יחידה" לפי סעיף 49 לחוק מס שבח מקרקעין. השופט אשר הסכים עם המערערת וקבע כי רק חלק הקרקע המשמש למגורים יכול להיחשב לדירה אחת, ואילו את היתרה – המשמשת למטרות חקלאיות – יש למסות בנפרד. השופט אשר דחה את נימוקי ועדת הערר, שהתייחסה לכל הנכס כאל דירה אחת. הוא הדגיש כי העובדות הבלתי מוגדרות אינן תומכות בהחלטת הוועדה וכי למנהל מינהל מס שבח מקרקעין יש סמכות להבחין בין הבית לבין הקרקע לצרכי שומת מס. בנוסף, הוא הבהיר כי העברת הנכס בתוך המשפחה אינה פוטרת אותו ממס רווחי הון, מה גם שהבת שילמה עבור החלקה. השופט אשר פירש את הגדרת "דירה יחידה" בחוק למגורים בלבד ומוגבלת לשטח המשמש למגורים. לטענתו, גישתה של ועדת הערר אינה הגיונית ומנוגדת למציאות, במיוחד כאשר רוב השטח שימש לחקלאות. יתר על כן, הוא הצביע על כך שלא היה בסיס חוקי לחלוקת מחיר המכירה על ידי הוועדה וכי גישתו של המנהל הייתה סבירה והוגנת. בסיכומו של דבר, קיבל השופט אשר את הערעור, החזיר את שומת המס של המנהל – בניכוי הוצאות – והורה למשיבים לשלם את הוצאות המערער בשתי הערכאות.