ת"א 1384/99

תקציר

פסק הדין סובב סביב עקרון הפעולה בבית המשפט, המורכב משני כללים עיקריים הקשורים לתביעות והתדיינויות. הכלל הראשון נוגע לתביעות שנשמעו והוכרעו על ידי בית משפט מוסמך, כאשר עילת התביעה של התובע מתמזגת לתוך פסק הדין, והנתבע מנוע מלהעלות טענה שנייה מאותה עילה. הכלל השני מתייחס לשאלה עובדתית מסוימת שהייתה שנויה במחלוקת והוכרעה במשפט הראשון, ומונע מהצדדים להתדיין בה שוב במשפט שני. עיקרון זה נועד להבטיח את סופיות הדיונים, יעילותם וודאותם, תוך מניעת החלטות סותרות והטרדת בעלי דין. הדיון מתמקד בסוגיית השתק החברה, המונעת התדיינות נוספת בין אותם צדדים בעניין שנדון והוכרע בתיק קודם. הכלל חל הן על חברות עובדתיות והן על חברות משפטיות ומוגבל רק לחברה עליה הוחלט בפסק הדין הראשון. ארבעת התנאים העיקריים להשתק חברה הם: 1. אותה חברה בשתי ההתדיינויות; 2. דיון בחברה בהתדיינות הראשונה, תוך מתן הזדמנות לצד להציג את טענותיו; 3. החלטה מפורשת או משתמעת של בית המשפט לגבי אותה חברה; ו-4. ההחלטה הייתה מכרעת לפסק הדין בהתדיינות הראשונה. במקרה הנוכחי, בית המשפט קובע כי מתקיימים התנאים להשתק החברה, למרות הטענה כי אין זהות של תובעים. הנתבעים אמרו את דברם בהליך הראשון, שסבב סביב אותו אירוע כמו התיק הנוכחי, וזכויותיהם לא ייפגעו מהחלת ההשתק. יתר על כן, בית המשפט מציין כי הנאשמים ובאי כוחם יכלו לצפות את חשיבות הממצאים בהליך הראשון ואין לתת להם הזדמנות נוספת להציג את טענותיהם. ההיגיון העומד מאחורי עקרון הפעולה של בית המשפט תומך בהחלטה זו, כמו גם הצורך להימנע מפסקי דין סותרים. לפיכך, בית המשפט קובע כי הנתבעים כבולים לקביעות שנקבעו בפסק הדין הקודם ומורה להם לשאת בהוצאות התובעים ובשכר טרחת עורכי הדין, תוך דחיית הודעות נגד צדדים שלישיים. על הנתבעים לשאת בהוצאות הצדדים השלישיים, ונקבע מועד מאוחר יותר לדיון בגובה הנזק.