תפ"ח 56224-09-11

תקציר

הנאשם הואשם ברצח בכוונה תחילה של חברתו, אולגה סורינוב, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. בני הזוג היו יחד כחמישה חודשים והתגוררו יחד בפתח תקווה. מערכת היחסים ביניהם הייתה סוערת, והתאפיינה במריבות תכופות בשל קנאתו של הנאשם, הרגלי העישון של המנוח וחשדותיו לבגידתה. בערב ה-30 באוגוסט 2011 פרצה ביניהם קטטה על רקע העישון שלה ומערכת היחסים. יום קודם לכן השליך הנאשם את קופסת הסיגריות של המנוח. במהלך הקטטה אחז הנאשם בסכין מטבח בקוטר 14 ס"מ, אחז בצווארה של המנוחה, דחף אותה לחדר השינה ודקר אותה מספר רב של פעמים בחזה, בצוואר ובאמה לאחר שמשך אותה על המיטה. למנוחה נגרמו שישה פצעי דקירה בחזה שחדרו לחלל הצדר, גרמו לה נזק חמור ללב ולריאות ואיבוד דם נרחב שהביא למותה. לאחר הדקירה, שטף הנאשם את הסכין ואת ידיו, עטף את הגופה במצעים ובשקיות אשפה ויצא מהדירה. למחרת הוא קנה פרחים, חזר לדירה והניח אותם ליד המנוח יחד עם פתק שבו נכתב: "אני אוהב אותך מאוד". הגופה התגלתה ב-6 בספטמבר 2011. הנאשם נעצר ביום 13.9.2011. הוא הודה בגרימת מותו של המנוח אך טען כי לא הייתה לו כל כוונה לעשות כן. לדבריו, הוא זכר שדקר אותה רק פעמיים ולא זכר את הדקירות האחרות. עוד טען כי המנוחה סיפרה לו שהיא בגדה בו עם שני גברים, מה שגרם לו לפעול באופן ספונטני ולא מכוון. המחלוקת בין התביעה להגנה התמקדה ביסוד הנפשי של עבירת הרצח, כאשר ההגנה טענה להרשעה בעבירה הפחותה של הריגה. בית המשפט מצא כי התביעה הוכיחה מעבר לספק סביר כי הנאשם התכוון להרוג את המנוח. ההחלטה להרוג נקבעה תוך שימוש בהנחה שאדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו, וכן במבחני עזר. גם אלמנט ההכנה התקיים, שכן הנאשם נטל את הסכין וביצע את הדקירה רק לאחר שהגביל את תנועותיו של המנוח. באשר לטענת קינטור – אובדן פתאומי ורגעי של שליטה עצמית – קבע בית המשפט כי היא אינה עומדת במבחנים הסובייקטיביים או האובייקטיביים. דבריו של המנוח, גם אם נאמרו, לא היו בלתי צפויים בהתחשב בהיסטוריה של בני הזוג, והתנהגותו של הנאשם הן במהלך הדקירה והן לאחריה הצביעה על שיקול דעת ושליטה במעשיו. יתר על כן, המבחן האובייקטיבי, הבוחן האם אדם סביר בקהילה יכול היה לאבד שליטה עצמית, לא התקיים. המסר הערכי-נורמטיבי לא הכיר ברגשותיו של הנאשם ובדברי המנוח כהצדקה תקפה לתגובה כה קיצונית. השופט צבי דותן הסכים עם ההחלטה והתוצאה, אך היה חלוק בסוגיית קינטור. הוא סבר כי במקרה זה קיים קינטור סובייקטיבי, שכן גילוייה של המנוחה בדבר בגידתה והפגיעה ביכולותיו המיניות של הנאשם היו בלתי צפויים וגרמו לו לאבד את עשתונותיו לרגע. עם זאת, הוא הסכים כי לא היה קינטור אובייקטיבי. חוות דעתה של השופטת אירית וינברג-נוטוביץ התיישרה עם זו של השופטת לורך בכל ההיבטים, לרבות הקביעה כי אין קינטור סובייקטיבי. בעקבות זאת הרשיע בית המשפט את הנאשם ברצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.