עפ"א 33442-02-18

תקציר

בסדר גמור, להלן ניתוח משפטי של פסק הדין, תוך התמקדות בעקרונות משפטיים וחידושים, על בסיס החומר שסופק בלבד: **ניתוח משפטי: עפ"א 33442-02-18 הוועדה המקומית לתכנון ובנייה שפלת הגליל נ' סמיח דיאב ואח'** **רקע ומהות ההליך:** פסק דין זה עוסק בערעור שהוגש על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובנייה שפלת הגליל ("המערערת") על הכרעת דינו של בית משפט השלום, במסגרתה זוכה הנאשמים (להלן: "המשיבים") מעבירות של ביצוע עבודות בניה ושימוש חורג במקרקעין ללא היתר, לפי סעיפים 204(א) ו-204(ג) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. כתב האישום ייחס למשיבים ביצוע יישור קרקע ופיזור מצעים בשטח של כ-1,000 מ"ר, ושימוש בשטח זה לעסק מכירת אבן ושיש, כאשר המקרקעין יועדו, לטענת המאשימה, למטרה חקלאית. המחלוקת העובדתית המרכזית נסבה סביב ייעוד המקרקעין, כאשר לטענת המשיבים, ייעודם שונה למגורים ומסחר. **הכרעת דין בית משפט קמא וההתערבות בה:** בית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לערעורים, דחה את הערעור ואימץ את הכרעת דינו של בית משפט קמא. הדבר נבע מהערכה כי המערערת לא עמדה בנטל ההוכחה הנדרש להרשעת המשיבים, הן ביחס לעבירת הבנייה והן ביחס לעבירת השימוש. **עקרונות משפטיים מרכזיים וחידושים:** 1. **הגדרת "עבודות בנייה" וצורך בהיתר:** * **הלכת "זראע" והסתייגות ממנה:** המערערת הפנתה לפסק דין קודם (עניין זראע) שקבע כי "הוספת מצעים על קרקע ביצוע של פעולות המשנות את פני המקרקעין הן פעולות בניה". בית המשפט קמא, ובדברי הערעור גם בית המשפט המחוזי, הסתייגו מכך. נקבע כי נוסחו של סעיף 145(א)(3) לחוק התכנון והבניה אינו מחייב היתר לכל עבודה בקרקע, אלא רק אם נקבע כך בתקנות. * **פרשנות תקנה 1(2) לתקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), התשכ"ז-1967:** התקנה קובעת כי "כל חציבה, חפירה, כרייה, או מילוי המשנים את פני הקרקע, יציבותה או בטיחותה" טעונים היתר. בית המשפט העליון (בג"צ 288/00 אדם טבע ודין) הנחה את הדרך לפרשנות תכליתית, לפיה אין לחייב היתר בגין "זוטי דברים" (מעשים קלים שאינם משנים באופן מהותי את פני הקרקע), וכי יש לבחון את אופי העבודה ביחס לעבודות הספציפיות המנויות בתקנה (חציבה, חפירה, כרייה, מילוי). * **היקף השינוי בפני הקרקע:** לאור הפסיקה והנחיית בית המשפט, נקבע כי הנחת מצעים, כאשר השינוי בפני הקרקע הוא של "סנטימטרים בודדים" הנובע מעצם פיזור המצעים, אינו בהכרח מהווה "שינוי משמעותי בפני הקרקע" המצריך היתר, אלא אם קיימות ראיות לשינוי מהותי יותר. העדר ראיות מצד המערערת למצב הקרקע לפני ואחרי העבודות חיזק את הקביעה כי לא הוכח שינוי מהותי. * **השלכות תקנות 2014:** תקנות התכנון והבניה (עבודות ומבנים הפטורים מהיתר), התשע"ד-2014, אשר נכנסו לתוקף לאחר ביצוע העבודות, פטרו במפורש "עבודות פיתוח, לרבות מסלעה, חיפוי קרקע וריצוף חצר" מהצורך בהיתר, בכפוף לתנאים מסוימים. בית המשפט קבע כי מכוח הוראות סעיף 5(א) לחוק העונשין ("החוק המקל"), יש להחיל את החיקוק המקל (תקנות 2014) גם על עבירות שבוצעו לפני כניסתן לתוקף, כאשר טרם ניתן פסק דין חלוט. לפיכך, אף אם היה צורך בהיתר לפי תקנות 1967, הפטור שניתן בתקנות 2014 עשוי לשלול את ההרשעה. 2. **עבירת "שימוש חורג" ויחסיה לעבירת הבנייה:** * **יסודות עבירת השימוש:** בית המשפט קמא, ובית המשפט המחוזי בהסכמה, קבע כי עבירת "השימוש" (לפי סעיף 204(א) לחוק) היא בדרך כלל נגזרת מעבודות בנייה אסורות. כלומר, אם לא בוצעה עבירת בנייה, אין בסיס להרשעה בעבירת שימוש, אלא אם מדובר ב"שימוש חורג" המוגדר בתקנות. * **הבחנה בין שימוש חורג לשימוש בניגוד לתכנית:** המערערת טענה כי השימוש המסחרי נעשה בניגוד להוראות התוכנית, וכי טענה זו יכולה להוות בסיס לאישום גם לפי סעיף 204(א). בית המשפט פירש זאת כטענה שמדובר ב"שימוש חורג". * **הוכחת "שימוש חורג":** לצורך הוכחת "שימוש חורג" (לפי תקנה 1(1) לתקנות 1967) נדרש להוכיח כי השימוש סותר את הוראות תוכנית המתאר התקפה. * **ייעוד המקרקעין:** למרות שהמערערת טענה כי חלק מהמקרקעין הוא חקלאי, והחלק המזרחי מיועד למגורים ומסחר "רק לאחר אישור תכנית מפורטת", צורפו ראיות (תצלומי אוויר, חוות דעת מהנדס עיריית טמרה) שנטען כי הן מוכיחות כי השימוש המסחרי בחלקה 35 מיועד למסחר ומגורים לפי תכנית מתאר מאושרת ג/15756. בית המשפט קבע כי לא הוכח באופן חד משמעי מעבר לכל ספק סביר שהמשיבים עשו שימוש מסחרי גם בחלקים המיועדים לחקלאות או דרך. * **הגדרת "מסחר קמעונאי" לעומת "מסחר שכונתי":** הפסיקה עמדה על הניסוח בתכנית המתאר, לפיו אזור "מגורים ומסחר" מוגדר כ"שטח לתכנון מפורט המיועד לבנייני מגורים, מסחר קמעונאי...". המערערת טענה כי עסק מכירת אבן ושיש אינו עולה בקנה אחד עם הגדרה זו. אולם, בית המשפט ציין כי לא הוכח כי פעילות מכירת לוחות שיש חורגת מהגדרת "מסחר קמעונאי", וכי קיימת אי-בהירות לגבי רלוונטיות הגדרת "מסחר שכונתי" לאזור זה. כמו כן, מיקום העסק ליד כביש ראשי והעדר הוכחות למפגע סביבתי סייעו למשיבים. * **השלכות אישור תכנית מפורטת:** המערערת טענה כי כל עוד לא אושרה תכנית מפורטת, לא ניתן לקבל היתרי בנייה או לעשות שימוש במקרקעין לפי ייעוד עתידי. בית המשפט דחה טענה זו, וקבע כי אישור תכנית המתאר מעניק תוקף לייעודים שנקבעו בה (לרבות ייעוד מסחרי), גם אם הוצאת היתרי בנייה תלויה באישור תכנית מפורטת. זאת, תוך הדגשת כי דרישת ההוכחה בעניינים פליליים מחייבת הוכחה מעבר לספק סביר, וכי בהעדר הוכחה ברורה לסטייה מהתוכנית, לא ניתן להרשיע. 3. **נטל ההוכחה בסדר דין פלילי:** * בית המשפט הדגיש כי נטל ההוכחה בעבירות פליליות הוא "מעל לכל ספק סביר" (סעיף 34כ"ב לחוק העונשין). במקרים של ספק פרשני, יש לנהוג לפי הכלל "הספק מקום בו הספק לטובת הנאשם" (סעיף 34כ"א לחוק העונשין). * נקבע כי המערערת לא הציגה ראיות מספיקות להוכחת השינוי המהותי בפני הקרקע, כמו גם להוכחת השימוש החורג, ובשל כך, הספק שנותר פעל לטובת המשיבים. **מסקנה:** בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, תוך שאימץ את קביעותיו המשפטיות והעובדתיות של בית משפט קמא. העיקר נוגע לפרשנות המחייבת של "עבודות בנייה" שטעונות היתר, להבחנה בין שינוי מינורי בפני הקרקע לשינוי מהותי, להשפעת התקנות החדשות (תקנות 2014) על עבירות שבוצעו לפני כניסתן לתוקף, ולהגדרת "שימוש חורג" כשימוש הסותר את התכנית התקפה. הדגש הושם על כך כי נטל ההוכחה בעניינים פליליים הוא מחמיר, וכי יש לפרש ספק פרשני לטובת הנאשמים.