עת"מ 50807-01-14

תקציר

העותר, שעסק בפיזיותרפיה שנים רבות, ביקש לקבל תעודת פיזיותרפיסט מבלי לעבור את הבחינה הנדרשת לפי סעיף 58(ה) לחוק הרלוונטי. בקשתה נדחתה על ידי המשיבים. העותרת טענה כי יש לראות בהחלטה בלתי סבירה, ולא מידתית, שכן היא לא שקלה את כל הגורמים הרלוונטיים, לרבות ניסיונה רב השנים והנסיבות שמנעו ממנה לקבל את תעודת ההסמכה הנדרשת. זאת ועוד, טענה העותרת כי ההחלטה פוגעת בזכותה לשוויון, שכן חבריה ללימודים הצליחו לקבל את התעודה ללא צורך לגשת לבחינה, ופוגעת בחופש העיסוק שלה. עם זאת, בית המשפט מצא כי לשונו הברורה של החוק, ובפרט סעיפים 58(ב) ו-58(ה), אינה תומכת בטענות העותר. לא ניתן היה לראות בעותר כמי שהחזיק בתעודה הנדרשת, ואף לא ניתן היה לוותר על הדרישה לעבור את הבחינה. השופטת גם לא מצאה טעם לקבל את טענת השוויון של העותרת, שכן אי החזקתה בתעודת ההכרה נבעה מאי עמידתה שלה בדרישות האקדמיות, ולא מאפליה כלשהי מצד המשיבים. לבסוף קבע השופט כי אמנם הדרישות לקבלת תעודה אכן פוגעות בחופש העיסוק, אך הדרישות נקבעו בחוק ולא ניתן לראות בהן בלתי מידתיות במקרה זה. לפיכך, העתירה נדחתה. כל צד נצטווה לשאת בהוצאותיו.