עת"מ 19490-07-13

תקציר

השופט פסק לטובת העותרים והורה למשיבים 1 ו-4 לרשום את התכניות בלשכת רישום המקרקעין ללא דיחוי. השופט הורה למשיב מס' 5 לשלם לעותרים שכר טרחת עורך דין בסך 7,200 ₪ ושכר טרחת עורך דין למשיב 4 בסך 7,200 ₪. המשיב 3 חויב בתשלום שכר טרחת עורך דין בסך 1,800 ₪. השופטת לא פסקה הוצאות למשיבים 1 ו-2, שכן הם חלקו גם את האשמה באי הרישום. פסק הדין ניתן לאחר מאבק ממושך, שראשיתו בשנת 2008, ברישום הפרצלות שביקשו העותרים. השופטת ציינה כי לתכניות המדוברות יש תוקף של דין וכי קיימת לא רק זכות אלא חובה לרשום אותן. מאות אזרחים מתגוררים במתחם נשוא התוכניות וזכאים לרשום את דירותיהם על שמם. השופטת הדגישה את חשיבות הרישום בלשכת רישום המקרקעין, המהווה מערכת מקיפה ומחייבת לשיקוף נאקן של זכויות בעלי המקרקעין. מספר טענות שהעלתה חוות פיטר, לרבות הצורך לכאורה לכבד את רדיוס המגן סביב באר והפרת הסכם פשרה, נמצאו מופרכות ואינן עולות בקנה אחד עם החוק. השופטת דחתה גם את טענת חוות פיטר כי ניתן למנוע את הרישום בשל הערת אזהרה וזיקה להנאה, והסבירה כי אלה לא פגעו בתהליך הרישום. מאחר שהתוכניות קיבלו תוקף, הן נדרשו על פי חוק להירשם בתוך פרק זמן מוגדר. השופטת הדגישה כי טענות חוות פטרוס חסרות שחר וכי רישום התוכניות לא יגרום נזק בלתי הפיך. עוד ציין השופט את היעדר הראיות שהוצגו על ידי חוות פיטר ואת חוסר העקביות בין טענותיהם לבין העובדות הנוגעות לייעודה של הבאר. בהיותה באר למים חקלאיים ולא למי שתייה, היא לא דרשה רדיוס מגן. השופט הגיע למסקנה כי התנגדותה של חוות פיטר לרישום אינה סבירה ואינה נתמכת בחוק. לפיכך, העתירה התקבלה, והגורמים הרלוונטיים נדרשו לרשום את התוכניות באופן מיידי.