עמ"נ 42234-04-16

תקציר

הערר מתייחס לארבעה מקרים המעלים שאלה עקרונית בדבר הטלת היטל השבחה בעת מתן היתר לשימוש החורג מהיתר קיים, אך הוא בהתאם לתכנית מאושרת. המערערת טוענת כי ועדת הערר שגתה בקובעה כי היתר כזה אינו מהווה אירוע מס עצמאי וכי אין להטיל היטל השבחה במקרים אלה. בית המשפט קבע כי החלטת ועדת הערר לא קבעה באופן חד משמעי כי אין להטיל היטל השבחה בגין מתן היתר לשימוש החורג מההיתר. בית המשפט הסכים עם עמדת ועדת הערר כי מתן היתר כזה הוא אירוע מימוש ולא אירוע מס, ולכן יש לגבות היטל השבחה רק במקרים מסוימים. בית המשפט בחן את הטענות שהוצגו ומצא כי החוק ופסקי דין קודמים תומכים בעמדת ועדת הערר. בית המשפט הדגיש כי היטל ההשבחה נועד לחלק את ההעשרה הנובעת מפעולות התכנון ולאפשר השתתפות בהוצאות הכרוכות בוועדות המקומיות, ולכן יש להטיל את ההיטל רק כאשר קיימת עליית ערך הקרקע עקב פעולות הוועדה המקומית. עוד מצא בית המשפט כי החלטות בית המשפט העליון לא סתרו את החלטת ועדת העררים, אלא תמכו בעמדתה. באשר לטענה כי חוק התכנון מחייב את הוועדה המקומית להפעיל את שיקול דעתה בעת מתן היתר לשימוש החורג מההיתר, הסכים בית המשפט כי מדובר בשיקול דעת מוגבל, שאינו מחייב בהכרח את הוועדה להשקיע משאבים נוספים בתכנון ופיתוח, באופן המצדיק הטלת היטל השבחה. לבסוף, מצא בית המשפט כי עקרון ה"זמינות", המתייחס לחיסכון בעלויות ובזמן בקבלת היתר לשימוש החורג מההיתר, אינו מהווה אירוע מס נפרד, שכן מצבה הנורמטיבי של הקרקע נקבע בעת אישור התכנית, וההיתר מהווה אירוע למימוש הזכויות שכבר נקבעו. בנוסף, בית המשפט דן בטענות הפרטניות שהועלו בכל אחד מארבעת המקרים ומצא כי יש לקיים את החלטות ועדת הערר. בהתאם לכך, דחה בית המשפט את ארבעת הערעורים וקבע כי כל צד יישא בהוצאותיו.