ע"פ 899/10

תקציר

פסק הדין משרטט תרחיש בו אח הואשם על ידי אחותו בביצוע מעשה מגונה בקטין, דבר שהוא הכחיש. האחות סיפרה בתחילה למשטרה כי אחיה החדיר את איבר מינו לפיו של הקטין, אך בהמשך חזרה בה מאמירה זו וטענה כי למרות שזה לא קרה, היבטים אחרים בסיפורה נכונים. הרשעתו של האח התבססה על עדותה של האחות, שבית המשפט מצא אותה אמינה, ועל ראיות נוספות ושיקולים הגיוניים התומכים בגרסתה לאירועים. עוד קבע בית המשפט כי עדותו של האח אינה אמינה. המערערת טענה כי ההרשעה התבססה על עדות שמיעה ואינה עומדת בדרישות סעיף 10א לפקודת הראיות, אך בית המשפט חלק על כך וקבע כי ההרשעה התבססה על עדותה של האחות בלבד, והאמירות הנוספות שימשו כדי לתקוף את אמינותה או לתמוך בעדותה. עוד קבע בית המשפט כי אופן הגשת התלונה תומך באמינותה של האחות, וחוסר אמינותו של האח תומך אף הוא בהרשעה. פסק הדין דן גם בקבילות עדותו של הורה בנוגע לדברים שאמר לו ילדו הקטין, ואף שאין צורך להכריע בשאלה זו במקרה זה, בית המשפט מציין כי קיימות טענות כבדות משקל לטובת הגישה לפיה מגע פיזי אינו נדרש לעבירה לפי סעיף 348 לחוק העונשין. בית המשפט הוסיף וקבע כי זכותו של המערער למשפט הוגן לא נפגעה מהחלטת בית המשפט להרשיעו בעבירה שונה מזו המפורטת בכתב האישום, שכן המערער היה מודע לאפשרות וטען נגדה במהלך המשפט. השופט ס' ג'ובראן והשופט א' פוגלמן הסכימו עם חוות דעתו של השופט א' רובינשטיין, והערעור נדחה.