ה"פ 263/05

תקציר

פסק הדין מתייחס למחלוקת על זכויות קניין במבנה ובקרקע עליה הוא יושב, בבנימינה. המבקש, מרציאנו, ביקש פסק דין הצהרתי לפיו הוא רכש זכויות חכירה במקרקעין, שבבעלות מינהל מקרקעי ישראל, וכי יש לרשום אותו כבעלים של זכויות אלה, או לחילופין כבעל זכויות חכירה לדורות. כן ביקש להורות למועצה האזורית בנימינה להמליץ למכון להחכיר לו את הקרקע, ולחייב את המכון לפעול בהתאם להמלצה זו ולרשום את זכויותיו. בית המשפט מצא כי טענותיו של מרציאנו בדבר זכויותיו במקרקעין נדחו מחמת השתק, שכן עניינים אלה נדונו והוכרעו במקרה קודם (עניין שמעוני), שם נקבע כי זכויותיו של מרציאנו במקרקעין אינן תקפות. עם זאת, בית המשפט פסק לטובת מרציאנו בנוגע לזכויותיו בבניין. נפסק כי הסכם שנעשה בין מרציאנו לבין המועצה בשנת 1973, לרכישת המבנה, בוטל כדין, אך מאוחר יותר "קם לתחייה" כאשר המועצה חזרה בה מביטולו. הבטחת המועצה למרציאנו נחשבה תקפה ומחייבת, וככזו יש למרציאנו זכויות במבנה. יתר על כן, בית המשפט מצא כי המכון פעל בדרך כלל בהתאם להמלצות המועצה בנוגע להחלטות קנייניות, ואלמלא היה מרציאנו מעורב בסכסוך משפטי נפרד (פרשת שמעוני), סביר להניח שהעסקה עם מרציאנו הייתה מסתיימת. סירובה הנוכחי של המכון להכיר בזכויותיו של מרציאנו מבלי לערוך מכרז חדש אינו עולה בקנה אחד עם חובת ההגינות הציבורית שלו. לפיכך נדרשה המועצה לקיים את ההסכם משנת 1973 בדבר דונם אחד שעליו נמצא המבנה, ועל המכון למדיניות ישראל היה לפעול בהתאם. כל צד היה אחראי לשכר טרחתו, אך המועצה נדרשה לכסות את הוצאותיו של מרציאנו ותשלום נוסף בסך 7,500 שקל בתוספת מע"מ, עקב דחיית תביעתו הראשונית.