ע"ע 23901-07-23

תקציר

התיק סובב סביב תניה חוזית המגבילה את יכולתו של עובד להגיש תביעות נגד מעסיקו למקסימום של שישה חודשים. העובד המדובר, שנפטר, חתם על הסכם כזה. בית המשפט פותח בהכרה בזכות הגישה לערכאות, ובמתח המובנה בין זכות זו לבין דיני התיישנות, המגבילים את מסגרת הזמן להגשת תביעות. בעוד שדיני התיישנות מקובלים בדרך כלל, יש לפרש אותם בצמצום, במיוחד כאשר הם מתנגשים עם זכות הגישה לערכאות. החוק גם מאפשר לבעלי דין להסכים על הארכה או קיצור של תקופת ההתיישנות. עם זאת, בית המשפט מדגיש את הצורך בחוזה נפרד בכתב המשקף הסכמה מודעת ומודעת של שני הצדדים. דרישה זו אינה טכנית בלבד אלא משרתת תכלית מהותית, המבטיחה כי הצדדים יבינו היטב את השלכותיו של הסכם כזה. בית הדין מכיר בפערי הכוחות המשמעותיים ביחסי העבודה, שעלולים להוביל עובדים להסכים לתנאים הפוגעים בזכויותיהם, ולכן דיני העבודה מתערבים כדי להגן על האינטרסים של העובדים. משכך, קובע בית המשפט כי הסכמתו של עובד לקיצור תקופת ההתיישנות במקרה הרגיל אינה יכולה להיחשב כהסכמה אמיתית או מדעת, ולפיכך בטלה כנוגדת את תקנת הציבור. החלטת בית הדין מבוססת על ההבנה כי קיצור כזה משרת בראש ובראשונה את האינטרס של המעסיק ופוגע בזכות הגישה של העובד לערכאות. הדבר נכון במיוחד כאשר הקיצור חל על כל הזכויות הקשורות לעבודה באופן גורף, ללא אינטרס לגיטימי מוכח מצד העובד, ובהיעדר תועלת הדדית ממשית. לפיכך, הערעור למתן תוקף לתניה המגבילה את תקופת ההתיישנות לשישה חודשים נדחה.