ע"א 197/66

תקציר

התיק נסוב סביב סכסוך על שכר בין המשיבה שביצעה עבודות כפילות לבין המערערת שהעסיקה אותה. המשיב טען כי היה הסכם עם המערער לשלם לה סכום מסוים כשכר והוצאות, ואילו המערערת טענה מנגד כי הסכום המוסכם נמוך משמעותית. הן בית משפט השלום והן העובדת טענו כי מאחר שהמשיבה לא הוכיחה די הצורך את טענתה לסכום המוסכם, על בית המשפט לפסוק את הסכום שכנגד הנתבע על ידי המערערת. עם זאת, בית המשפט המחוזי, בערעור, פסק לטובת המשיבה והכיר בכך שללא הוכחת סכום מוסכם, יש לזכות את המשיב בשכר ראוי, ופסק לה את הסכום הנתבע בתביעתה הראשונה. ערעורו הבא של המערער לבית המשפט העליון נדחה. בית המשפט העליון אישר את החלטת בית המשפט המחוזי, והסכים כי כאשר לא הוכחה הסכמה על שכר, זכאי עובד לשכר ראוי, והדגיש כי נטל ההוכחה מוטל על העובד להוכיח קיומו של הסכם, ובהיעדר הסכמה זכאי העובד לתגמול הולם על פי החוק. השופט הלוי הוסיף כי הנתבע אינו צריך להוכיח דבר, ואילו השופט עציוני הדגיש כי כוונת המחוקק מאחורי הוראות לתגמול הולם הייתה להבטיח אכיפה חוזית הוגנת והבטחת שכר לעובדים. משכך, דחה בית המשפט העליון את הערעור, וחייב את המערערת לשלם למשיב את הסכום הנתבע, בצירוף ריבית והוצאות בכל הערכאות המשפטיות.