דנ"א 461/06

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בתביעה שהוגשה נגד אנשי מקצוע רפואיים, בטענה לרשלנות במהלך הריון שהביא ללידת ילד עם בעיות בריאותיות. בית המשפט המחוזי בירושלים דחה תחילה את התביעה, בנימוק שעל פי התקנים משנת 1986 (מועד ההיריון), הצוות הרפואי לא התרשל. הערעור לבית המשפט העליון הפך חלקית את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בעוד שבית המשפט העליון הסכים עם קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה לא הייתה רשלנות מצד הצוות הרפואי באי גילוי המומים בעובר, השופט ריבלין קבע כי על הצוות מוטלת החובה ליידע את המטופלת על האפשרות לבצע סריקה אולטראסונית מקיפה יותר. זאת, למרות שסריקות כאלה אינן חלק משירותי בריאות הציבור השגרתיים ועלולות להיות כרוכות בתשלום נוסף. פסק דינו של השופט ריבלין התבסס על עקרון "ההסכמה מדעת", המחייב את המטופל לקבל את כל המידע הדרוש לקבלת החלטות בנוגע לטיפול הרפואי בו. פסק דין זה, המרחיב את זכותו של המטופל לקבל מידע רלוונטי, נחשב להתפתחות משפטית חדשה על ידי העותרים, שביקשו דיון נוסף. עם זאת, הבקשה לדיון נוסף נדחתה. בית המשפט קבע כי פסק הדין הוא אבולוציה של הדין הקיים ולא סטייה קיצונית, ולכן אינו מצדיק דיון נוסף חריג. פסק הדין חיזק את המגמה של אוטונומיה של המטופל וקבלת החלטות מושכלת, וקיבל חיזוק נוסף בחוק זכויות החולה משנת 1996. משכך, נדחתה הבקשה לדיון נוסף, והעותרים חויבו לשלם למשיבים שכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪.