ע"מ 29530-03-18

תקציר

המערערת ניהלה בית חולים לקשישים בבני ברק והעסיקה עובדים זרים, רובם אזרחי אריתריאה, באשרות זמניות בשנים 2012-2014. המערערת לא שילמה את ההיטל על עובדים זרים כפי שנקבע בחוק התכנית להבראת המשק. המשיב הוציא שומת ניכוי המחייבת את המערערת בהיטל עובד זר. המערערת טענה כי העובדים הזרים הועסקו כדין במתן טיפול סיעודי ולכן יש להחריגם מהגדרת "עובד זר" לפי חוק ההבראה, אשר תפטור את העסקתם מההיטל. עם זאת, בית הדין מצא כי העסקת עובדים זרים בענף הסיעוד המוסדי אינה יכולה להיחשב כחוקית שכן למערערת לא היה היתר להעסיקם ולעובדים לא היו היתרי העבודה הנדרשים. בית המשפט דחה גם את טענותיה האחרות של המערערת, לפיהן התחייבות המדינה שלא לאכוף את האיסור הפלילי על העסקת מסתננים מהווה היתר להעסיקם כדין וכי יש לפרש את המונח "טיפול סיעודי" ככולל טיפול במוסד סיעודי. עוד קבע בית המשפט כי החלטות ונהלים ממשלתיים בנוגע להעסקת עובדים זרים בענף הסיעוד הם רלוונטיים וציין כי העסקה זו חוקית רק אם העובד הזר מתגורר עם המטופל. לבסוף, מצא בית המשפט כי טענת המערערת כי המשיב מנוע מלטעון כי העסקת מסתננים אינה נתמכת. לפיכך, הערעור נדחה והמערערת חויבה בהוצאות משפט של המשיב.