בד"א 44/80

תקציר

המערער הורשע בהפרת תקנה 38 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשכ"ו-1966, בכך שקיבל ביודעין עניין משפטי בטיפולו של עורך דין אחר ללא הסכמתו של האחרון. העובדות הראו כי המערער, בעת שהותו בלימה, פרו, נפגש עם שני לקוחות שנתנו ייפוי כוח לעורך דין ישראלי שנתיים קודם לכן. הלקוחות הודיעו לעורך הדין הישראלי כי הם מבטלים את ייפוי הכוח שלו וזמן קצר לאחר מכן חתמו על חוזה עם המערערת, שחתמה בשם חברה ישראלית, לייצוגם בעניינים משפטיים הנוגעים לנכסים בירושה. המערער הודה כי ידע כי הלקוחות הם לקוחותיו של עורך הדין הישראלי, אך טען כי קיבל שיחת טלפון ממנהל החברה המאשרת לו לחתום בשמה. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער, והביא אותו לערער הן על ההרשעה והן על גזר הדין. ערכאת הערעור אישרה את ההרשעה, ופירשה את כלל 38 באופן גמיש כמכסה את מעשיו של המערער, שנפלו ברוח הכלל, אף כי ייפוי הכוח של עורך הדין הישראלי בוטל לפני מעורבותו של המערער. בית המשפט מצא את טענות המערערת בלתי משכנעות וציין כי הכלל נועד למנוע מלקוחות להעביר תיקים מבלי להבטיח את שכר טרחת עורך הדין הקודם. בנוסף, דחה בית המשפט את טענת המערער כי אין להרשיעו בהפרת סעיף 53 וסעיף 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961, שכן תקנה 38 הספציפית חלה על מעשיו. בית המשפט אישר את עונש האזהרה ואת הוצאות המשפט שהורה בית המשפט המחוזי והדגיש את האופי הבלתי אתי של שיתוף הפעולה של המערער עם חברה שאינה כפופה לאתיקה משפטית. לבסוף, בית המשפט התייחס להיעדרותו של שופט במהלך דיוני הערעור ולחזרתו האפשרית, וציין כי בעוד שהחוק אינו ברור, שופט שהחמיץ דיונים ראשוניים לא צריך להשתתף בדיונים מאוחרים יותר או בפסק הדין ללא הסכמת שני הצדדים. שני הצדדים הסכימו להשתתפותו של השופט בתיק זה, אך בית המשפט עודד בהירות עתידית בנושא זה. הערעור נדחה, ופסק הדין היה אמור להתפרסם בעילום שם.