ע"א 43764-05-14

תקציר

המחלוקת נסובה סביב פוליסת ביטוח רכב והאם היא נכרתה כדין לפני שהתרחשה תאונה. הנתבעים, יבגניה ואנדרי, טענו כי כרתו כראוי חוזה ביטוח עם IDA, ואילו IDA טענה כי הפוליסה לא שולמה ולכן לא הייתה בתוקף בעת התאונה. בית המשפט פסק לטובת אידה, וקבע כי פוליסת ביטוח נכנסת לתוקף רק לאחר תשלום הפרמיה, מה שלא קרה במקרה זה. לפיכך, נדחתה תביעתה של יבגניה ברמה הביטוחית-חוזית. עם זאת, השופטים מצאו צדק בתביעות הנתבעים במישור הנזיקי והחיתומי. השיחות בין יבגניה לנציג הרשות יצרו בלבול סביר לגבי תוקפו של ביטוח החובה והאם מותר לה לנהוג ברכב. רשלנותו של הנציג בכך שלא הבהיר את המצב הובילה לכך ש-IDA יישא באחריות חלקית לאי ההבנה. למרות זאת, בית המשפט הטיל חלק גדול יותר מהאשמה על יבגניה, והעמיד אותה על 25%. השופטים ציינו כי ערכאת הערעור נמנעת בדרך כלל מהתערבות בחלוקת אחריות, אך במקרה זה, תרומתה של יבגניה לטעות מצדיקה הגדלת אשמתה. IDA חויבה לשפות את יבגניה באופן חלקי, ואילו טענותיה של קרנית לפטור את יבגניה מאחריות נדחו. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו, וכל ערבות שהופקדה תוחזר לצדדים המתאימים. דעת הרוב של השופטים שטמר-עבד ונאות פרי קבעה כי יבגניה ואנדרי, יחד עם אידה, יישאו בחלקים שווים מסכום הפיצוי המגיע למחרוב, ואילו השופט בר-זיו, בדעת מיעוט, טען לאחוז גבוה יותר של אשמה ב-IDA.