ע"א 1315/90

תקציר

פסק הדין מתייחס לשני ערעורים על הסכם קומבינציה במקרקעין שנחתם בין בני הדודים נועם ואריאל רנן (להלן רנן), ואלה ואלכסנדר ויינשטיין (להלן וינשטיין) כבעלים משותפים, לבין קבלן בשם מנחם אופיר (להלן הקבלן). ההסכם היה להריסת בניין ישן על המגרש ובניית חדש, תמורת פיצוי כספי ודירות בבניין החדש עבור רנן וינשטיין. בעקבות חזרתו של נועם רנן לישראל והתנגדותו להסכם, פנה וינשטיין לבית המשפט בבקשה לתת לו תוקף להסכם. בית המשפט המחוזי פסק לטובת וינשטיין. עם זאת, הקבלן נקלע לקשיים כלכליים ולא השלים את הבנייה. בית המשפט המחוזי הורה לרנן וינשטיין לשלם לקבלן סכומים מסוימים על פי ההסכם ופיצויים נוספים. הקבלן ערער על פסק הדין וטען כי וינשטיין אחראי גם להפרת החוזה של רנן, וביקש להגדיל את הפיצוי שנגבה מרנן ו-וינשטיין. רנן ערער על ההחלטה וביקש להפחית את סכום הפיצוי שחויבו לשלם. בית המשפט העליון קיבל חלקית את ערעורו של הקבלן, ומצא את וינשטיין אחראי ביחד ולחוד עם רנן להפסדי הקבלן בשל השיהוי שנגרם כתוצאה ממעשיו של רנן. בית המשפט קבע כי ההתחייבות בהסכם וערבותו האישית של וינשטיין מחייבות אותם להבטיח את ביצוע המוכרים מול הקבלן. בית המשפט גם הפחית את הפיצוי שנפסק לקבלן ל-60 אלף שקל, שיישאו בהם רנן וינשטיין ביחד ולחוד. בנוסף, תיקן בית המשפט את הפיצוי שנפסק לוינשטיין ושינה את הסכום ל-13,018 שקל, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. יתר הפרטים של חישובי הנזק של בית המשפט המחוזי נותרו ללא שינוי. כל צד חויב לשלם את הוצאותיו והוצאותיו של הצד השני.