רע"א 52794-05-22

תקציר

להלן ניתוח משפטי מקיף של פסק הדין, תוך התמקדות בעקרונות משפטיים וחידושים: **רקע עובדתי:** ההליך מתמקד בבקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום לדחות בקשה של הנתבעת (המבקשת) לצרף תצהיר עדות ראשית נוסף. התביעה המקורית הוגשה על ידי התובעים (המשיבים) בשנת 2019 בגין ליקויי בנייה בדירה. לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית מצד שני הצדדים ומינוי מומחה מטעם בית המשפט, ביקשה הנתבעת לצרף תצהיר נוסף של סמנכ"ל דיירים, שיפרט עלויות תיקון עצמי וטענת איחור במסירה. **החלטת בית משפט השלום (ההחלטה נשוא הערעור):** בית משפט השלום דחה את הבקשה מהנימוקים הבאים: 1. **שיהוי והגשת ראיות בשלב מאוחר:** הבקשה הוגשה בשלב מתקדם של ההליך, כשנה לאחר הגשת תצהירי הנתבעת, וזמן קצר לפני ישיבת ההוכחות שנקבעה מראש. 2. **היעדר תצהיר תומך:** הבקשה לא נתמכה בתצהיר המסביר את הסיבה לאי-צירוף התצהיר המקורי. 3. **"מקצה שיפורים":** התצהיר המוצע בנוגע לעלות התיקון העצמי נתפס כניסיון לבצע "מקצה שיפורים" ולא כראיה חדשה הכרחית. 4. **פגיעה דיונית בתובעים:** צירוף הראיות עלול לגרום עוול דיוני לתובעים, אשר לא יוכלו להתייחס אליהן בתצהיריהם, במיוחד אם חלק מהמסמכים לא גולו קודם לכן. 5. **איזון בין חקר האמת ליעילות דיונית:** בית המשפט הדגיש כי אמנם תכלית ההליך היא חקר האמת, אך יש לאזן זאת עם אינטרס הצד שכנגד, האינטרס הציבורי של יעילות שימוש בזמן שיפוטי, ומונע מלהתיר צירוף ראיות שלא "בחבילה אחת". **החלטת בית המשפט המחוזי (החלטה נשוא בקשת רשות הערעור):** בית המשפט המחוזי דחה את בקשת רשות הערעור, ואישר את החלטת בית משפט השלום. הנימוקים המרכזיים הם: 1. **החלטות דיוניות:** קביעת הגשת ראיות היא החלטה דיונית מובהקת, וערכאת ערעור מתערבת בהן רק במקרים חריגים. 2. **סעיף 52(ב) לחוק בתי המשפט:** ערעור על החלטות ביניים של בית משפט דיוני יידון ככלל במסגרת ערעור על פסק הדין הסופי, אלא אם ההחלטה משפיעה באופן ממשי על זכויות הצדדים או גורמת נזק של ממש. 3. **כלל "הינף אחד" להגשת ראיות:** בית המשפט חזר על הכלל כי על בעל דין להגיש את ראיותיו "בהינף אחד" (תקנה 66 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). 4. **שיהוי והיעדר הצדקה:** ההחלטה של בית משפט השלום לא התקבלה בחוסר סבירות. שלב הגשת התצהירים וקדם המשפט הסתיים לפני זמן רב. הדיון הנוסף (מ-3.2.22) נועד לסייע לצדדים לייתר הליכים, ולא לאפשר "מקצה שיפורים". 5. **חוסר הצדקה לחריגה מהכלל:** אף אם התצהיר נחשב "ראיית זהב", היה מצופה להגישו מבעוד מועד. הנתבעת לא טענה שאינה בשליטתה או שהמסמכים התגלו רק לאחרונה. 6. **שלב מתקדם של ההליך:** התיק נמצא בשלב מתקדם, וישיבת ההוכחות נקבעה כאמור. אף שהנתבעת טוענת שהמסמכים מצויים בידי התובעים, אין בכך כדי להצדיק התערבות בשיקול הדעת של הערכאה הדיונית, ודאי לא בשלב זה. 7. **אי-דיוק עובדתי בבר"ע:** בית המשפט הצביע על אי-דיוק עובדתי בבקשת רשות הערעור בנוגע למועד ישיבת ההוכחות, ועל השיהוי בהגשת הבקשה לאחר מתן ההחלטה. **עקרונות משפטיים וחידושים:** * **סמכות שיקול הדעת של בית המשפט הדיוני:** פסק הדין מדגיש את סמכותו הרחבה של בית המשפט הדיוני לנהל את ההליך, ובכלל זה לקבוע את סדרי הגשת הראיות. ערכאת ערעור נוהגת באיפוק רב בהתערבות בהחלטות דיוניות כאלה. * **כלל "הינף אחד" והחריגים לו:** הכלל בדבר הגשת ראיות "בהינף אחד" מהווה אבן יסוד בהתנהלות הדיונית, ומטרתו למנוע התמשכות הליכים ופגיעה בצד שכנגד. החלטת בית המשפט ממחישה כי החריגים לכלל זה נבחנים בקפידה, ותלויים בנסיבותיו של כל מקרה (כגון: חקר האמת, מידת המחדל, שלב ההליך, פגיעה דיונית). * **איזון בין יעילות דיונית לחקר האמת:** בית המשפט שוב מדגיש את המתח בין הצורך לקדם הליכים ביעילות ולחסוך בזמן שיפוטי, לבין החובה להגיע לחקר האמת ולתוצאה צודקת. במקרה זה, האינטרס של יעילות וסיום ההליך גבר על הצורך לאפשר הגשת ראיות נוספות בשלב כה מאוחר. * **הגשת ראיות בשלב מאוחר - הנטל על המבקש:** כאשר צד מבקש להגיש ראיות באיחור, נטל ההוכחה להצדקת האיחור ולהוכחת נחיצות הראיות מוטל עליו. העובדה שהבקשה לא נתמכה בתצהיר, והיעדר הסבר משכנע לאי-הגשת הראיות מוקדם יותר, תרמו לדחיית הבקשה. * **הבחנה בין "ראיית זהב" ל"מקצה שיפורים":** בית המשפט מבחין בין ראיה חדשה שהכרחית להכרעה ("ראיית זהב") לבין ניסיון לשפר את טענות קיימות או להוסיף פרטים שלא נכללו בתצהיר המקורי ("מקצה שיפורים"). במקרה זה, התצהיר נתפס כמנסה להשיג את השני. * **שיקול דעת בהחלטות ביניים:** החלטה זו מדגימה את העיקרון שערכאת ערעור אינה נוטה להתערב בהחלטות ביניים דיוניות, אלא אם קיימת עילה חריגה לכך. הדבר נובע מכך שהערכאה הדיונית היא זו שמכירה את פרטי התיק לעומקם ויודעת כיצד לנהל את ההליך בצורה היעילה והצודקת ביותר. **לסיכום,** פסק הדין מחזק את הכללים הדיוניים הנוגעים להגשת ראיות, תוך שימת דגש על סדר, יעילות, ושמירה על זכויות הצדדים. הוא מדגיש כי בקשות להגשת ראיות בשלבים מתקדמים של ההליך ייבחנו במבחנים מחמירים, והנטל להצדקת החריגה מהכללים מוטל על המבקש.