בג"צ 3834/01

תקציר

פסק הדין דן במצבה של מערכת החינוך במזרח ירושלים ובחובתן של הרשויות הישראליות לספק חינוך חובה חינם לילדים באזור. העתירה המקורית, שהוגשה על ידי עמותות ואנשים פרטיים, ביקשה מבית המשפט להורות לעיריית ירושלים ולמשרד החינוך לקבל ילדים בגיל לימוד חובה לבתי ספר רשמיים הסמוכים למקום מגוריהם. לחילופין, ביקשו העותרים מבית המשפט לחייב את המשיבים לשלם עבור שכר לימוד בבתי ספר פרטיים. בשנת 2001 הוציא בית המשפט צו על תנאי, ובאוגוסט אותה שנה ניתן פסק דין חלקי, שבו קיבלו שניים מראשי העתירה. פסק הדין קבע בניית 245 כיתות לימוד חדשות במשך ארבע שנים והבטיח את רישומם השנתי של העותרים וילדים אחרים לבתי ספר רשמיים. בשנת 2005 הגישו העותרים בקשת ביזיון, בטענה כי המשיבים אינם ממלאים את חובותיהם על פי התכנית הרב-שנתית. בית המשפט עקב מקרוב אחר המצב וקיים דיונים רבים, תוך הכרה במורכבות הנושא ובצורך בהתערבות משמעותית של המדינה והעירייה. אמנם נרשמה התקדמות, אך היא נחשבה בלתי מספקת, והפער בין הצורך במוסדות חינוך לבין המצב הנוכחי נותר גדול. בית המשפט הכיר בחובתם של המשיבים לספק מוסדות חינוך והורה להם להמשיך ולפעול למימוש תכניות הבנייה. למרות ההתקדמות האיטית קיבלו העותרים בסופו של דבר את עמדת בית המשפט וביקשו לדחות את העתירה, מתוך הכרה בכך שהפלטפורמה המשפטית אינה הדרך המתאימה לביצוע השינויים הנדרשים. בית המשפט, שהכיר במאמצי העותרים ובנסיבות החריגות, דחה את העתירה וציין את חובתם המתמשכת של המשיבים לספק חינוך פורמלי לילדי מזרח ירושלים. המשיבים חויבו לשאת בהוצאות המשפט של העותרים, והעתירה נשמרה לבקשות עתידיות, במידת הצורך. השופטת א' פרוקצ'יה והשופט י' דנציגר הסכימו עם ההחלטה, שניתנה על ידי הנשיאה ביניש.