ע"א 7021/99

תקציר

במקרה הנוגע להתאבדותו הטרגית של שלומי ויצמן, ששם קץ לחייו לאחר שעמד לדין משמעתי בבית הספר, אישר בית המשפט העליון בסופו של דבר את ההחלטה הקודמת לדחות את תביעת הנזיקין שהגישו הוריו של שלומי נגד הנהלת בית הספר. בית המשפט בחן את קיומו של קשר סיבתי-עובדתי בין ההליכים המשמעתיים – השעיה, הורדת ציוני התנהגות ושלילת תעודת הצטיינות חברתית – לבין התאבדותו של שלומי לאחר מכן, תוך הכרה בקשר העובדתי אך קבע כי קשר זה אינו צפוי מבחינה משפטית. בפסק הדין הודגש כי אמצעי המשמעת לא היו קיצוניים או חריגים דיים כדי לצפות תוצאה כזו, כאשר הראיות מלמדות כי שלומי לא הראה סימני מצוקה או דיכאון. בית המשפט הפעיל את מבחן התוחלת, הבוחן האם צד היה צריך לצפות את הנזק שנגרם, ומצא כי מעשה ההתאבדות מרצון מצדו של שלומי קטע את השרשרת הסיבתית ופטר את האסכולה מאחריות משפטית לפי דיני הנזיקין. למרות שהכירו בשרשרת האירועים המצערת שהובילה למותו של הנער, הגיעו השופטים, בעקבות תקדימים משפטיים ובחינה מעמיקה של חובות הזהירות שחבים אנשי חינוך, מורים ומשרד החינוך, למסקנה כי ראיית הנולד של תוצאה כזו היא מעבר לצפוי סביר. הטרגדיה הדגישה את האופי המורכב של ביסוס סיבתיות משפטית במקרים של התאבדות, שכן בית המשפט הדהד את העיקרון לפיו מעשה מכוון, כמו התאבדות, בדרך כלל שובר סיבתיות משפטית אלא אם כן נקבעה צפיה, אשר לא נתמכה על ידי הראיות שהוצגו. בסופו של דבר, תוך הכרה בצערם העמוק של ההורים, קבע בית המשפט כי לא ניתן לייחס אחריות משפטית למותו של שלומי לבית הספר או לצוותו, דבר שהוביל לדחיית הערעור מבלי להטיל הוצאות נוספות על המערערים.