ע"א 21817-10-10

תקציר

המשיב טען כי יש לדחות את הערעור שכן פסק דינו של בית משפט קמא התבסס על ממצאים עובדתיים. בית המשפט מצא כי טענת המערער כי לא כתב את שמו בטופס המיועד לחתימת המנהל הייתה עמומה ולא משכנעת. תחת זאת, היא הסתמכה על גרסת בא כוח המשיב לפיה המערער מילא את הטופס, לרבות שמו. בית המשפט הדגיש את ההתחמקות והסתירות בעדותו של המערער, אשר ערערו את אמינותו והביאו את בית המשפט למסקנה כי הוא היה אחראי למילוי הטופס. המשיבה לא נדרשה להציג ראיות מומחה נוספות, שכן די היה בהודאותיה ובהתחמקותה של המערערת עצמה כדי לתמוך בטענתה. זאת ועוד, הטופס עליו חתמה המערערת, שכלל התחייבות לתשלום חובות החברה, נחשב לערובה על פי החוק, יהא שמו אשר יהיה. השופט הדגיש כי הערעור עסק בעיקר בממצאי מהימנות ברורים, ובהיעדר טעות ברורה, לא הייתה סיבה לסטות מהחלטת בית משפט קמא. מאחר שהמערער לא הצליח לשכנע את בית המשפט כי ממצאיו של בית משפט קמא אינם נכונים, נדחה הערעור. המערער חויב בהוצאות המשיב.