ס"ע 43613-01-11

תקציר

עיקר המחלוקת במקרה זה נסובה סביב הנסיבות בהן הופסקה העסקתו של העובד. העובד טען כי פוטר מעבודתו על ידי המעסיק ביום 11.7.2010, ואילו המעסיק טען כי העובד נטש את עבודתו ולא חזר לעבודה למרות בקשותיהם המפורשות בכתב ובעל פה. העובד טען כי חזר לישראל מחופשה בחו"ל ב-9 ביולי 2010 עקב עיכוב בטיסה, והתייצב מיד למחרת לעבודה. עם זאת, גרסת המעסיק קבעה כי העובד לא חזר לעבודה במועד המוסכם והתייצב רק ביום 11.7.2010, מה שיצר עודף עובדים. טענת העובד כי היה בעבודה ב-9 ביולי לא הוכחה, וגם לא אושר כי היה אמור לעבוד ב-11 ביולי. באשר לנסיבות עזיבתו של העובד את העבודה, נמצא כי המעסיק לא פיטר אותו במפורש. מסקנתו של העובד כי פוטר לא נתמכה באמירות ברורות של המעסיק. כמו כן, למעסיק לא הייתה מוטיבציה לסיים את יחסי העבודה, ומעשיו הצביעו על רצון שהעובד יחזור לעבודה. בית הדין פירש את האירועים כמתרחשים בלהט הרגע ("אידנא דריתא") וקבע כי המעסיק, בכך שהתקשר למחרת לעובד ושלח מכתב דרישה לחזרתו לעבודה, פעל בתוך פרק זמן סביר. טענת העובד כי לא קיבל את המכתב מיד לא התקבלה, ונפסק כי המכתב נמסר כדין ביום 18.7.2010. מאחר שהעובד לא הביא ראיות מספיקות לתמיכה בטענתו לפיטוריו, דחה בית הדין את טענותיו. מאחר שהמעסיק לא הגיש תביעה שכנגד אלא רק הזכיר תביעות קיזוז, גם אלה נדחו. העובד חויב לשלם את שכר טרחת עורך הדין של המעסיק, ולשני הצדדים נמסר על זכותם לערער על ההחלטה.