ע"א 5411/93

תקציר

השופט קבע כי למבקשים אין זכות ערעור לבית המשפט משום שהם אינם נופלים לקטגוריות של אנשים הרשאים על פי פקודת הירושה. עם זאת, השופט פירש את החוק באופן המרחיב את רשימת הזכאים לערער, והגיע למסקנה כי אין לדחות את המבקשים על הסף. לגופו של עניין, השופט קבע כי המתנה שניסה המנוח לתת לארגון לא הייתה שלמה משום שלא הייתה "לקיחה" כנדרש במג'לה, הדין הרלוונטי במקרה זה. השופטת פירטה כיצד הליך המתנה התרחש בשני שלבים, ב-1953 וב-1965, וטענה כי המתנה הושלמה בשנת 1953 עם קבלת המסמך על ידי העמותה, ו"לקיחה קונסטרוקטיבית" של שטר הרישום. לחילופין, קבעה השופטת כי אם השלב הראשון לא מילא אחר דרישת הנטילה, המתנה הושלמה לכל המאוחר בשנת 1965 כאשר הארגון קיבל את ייפוי הכוח הבלתי חוזר, בצירוף מסמך המצהיר על זכויות המנוח כיורש. לפיכך הגיע השופט למסקנה כי יש לקבל את הערעור ולדון בתיק לגופו בבית המשפט המחוזי. החלטתה של השופטת ביניש הוסכמה על ידי השופטת ט' אור והשופט י' טירקל.