ע"א 340/94

תקציר

בית המשפט העליון התייחס למחלוקת משפטית מורכבת בה הייתה מעורבת חברה קבלנית בנייה ולמחלוקות עם רוכשים בנוגע לחנויות בבניין שעבר שינויים עקב שינויים תכנוניים. תחילה הוגש ערעור על הסכם הבוררות, בו נטען כי המשיבה, שטענה כי רכשה חנות נוספת, אינה חלק מהסכם הבוררות המקורי. עם זאת, בית המשפט המחוזי אישר כי הסכם הבוררות חל על המשיב, בהיותו רוכש פוטנציאלי, והוציא צו מניעה זמני למניעת כל דיספוזיציה של החנות עד לסיום הבוררות. ערעורו של המבקש נדחה בשל אי ציות פרוצדורלי, תוך שמירה על ההחלטה המקורית כפעולה סופית של בית המשפט. הבורר פסק לטובת המשיב ואישר את רכישת החנות, המותנית בפירעון חובות. המבקש ביקש לבטל פסק בוררות זה, תוך הטלת ספק בסמכותו של הבורר ובתוקף ההסכם, אך בית המשפט המחוזי אישר את החלטת הבורר, תוך הבחנה בין פסקי דין אובייקטיים המחייבים צדדים שלישיים לבין פסקי דין אישיים המחייבים צדדים ישירים בלבד. בית המשפט העליון הסכים והדגיש כי פסק הבורר מגדיר את הזכויות והחובות בין הצדדים לבוררות בלבד, ולא חל על צדדים שלישיים, ולכן אינו פוגע בעקרון תוקף הבוררות. משכך, נדחה ערעורו של המבקש, תוך חיוב בכיסוי הוצאות המשיב. החלטה זו מדגישה את הפרשנות רבת הניואנסים של הסכמי בוררות בהקשר הרחב יותר של תחולתם וסופיותם בהליכים משפטיים.