ת"א 1106/07

תקציר

התובע, זיאד אניס חטיב, והנתבע, יוסף מהנא, חתמו על הסכם מכר קרקע בנוגע לנכס בשפרעם. לטענת התובע, הסכם זה לא היה מכר אלא הסכם משכון תוך שימוש בחוזה למראית עין, והוא רצה שבית המשפט יכיר בבעלותו בחנות. מנגד, טענה הנתבעת כי מדובר בהסכם מכר כדין שקוים ככתבו וכלשונו. התובע טען כי הוא אדם במצוקה כלכלית וחסר השכלה שביקש הלוואה מהנתבע, אשר הסכים רק להעמיד לו הלוואה תוך שימוש בחנות כבטוחה. הנתבע, לעומת זאת, טען כי מדובר במכירה לכל דבר ועניין, במסגרתה שולם מלוא הסכום ושולם מיסים, וכי הוא החזיק ושכר את החנות במשך שנים. השופט התקשה להסתמך על עדויות הצדדים המעורבים, שכן הן היו מוטות ושקריות. עוד התברר כי לשני הצדדים ולחלק מהעדים היו אינטרסים מנוגדים. השופט ציין כי לצורך הוכחת טענתו היה על התובע להוכיח כי שני הצדדים התכוונו ליצור חוזה משכון במסווה של חוזה מכר. עם זאת, עדותו של התובע לא הייתה עקבית וסותרת, ולא הצליחה להוכיח את טענתו מעבר לספק סביר. כך למשל, התובע טען בתחילה כי הוא נמצא במצוקה כלכלית, אך בהמשך הצהיר כי ידע קרוא וכתוב בעברית, דבר שסתר את טענתו הקודמת כי אינו משכיל. זאת ועוד, קיומו של הסכם שכירות בין התובעת לנתבעת לאחר המכירה הנטענת, שיקים שניתנו לתובע על ידי השוכר בשנים 2004/2005 והסכם מזויף שהוצג על ידי הנתבעת, כל אלה העלו ספקות לגבי טענות הנתבעת. השופטת הגיעה למסקנה כי היא אינה יודעת את טיבו האמיתי של החוזה וכי גרסאות שני הצדדים מאוזנות במידה שווה. לפיכך, מאחר שהתובע לא הביא ראיות מספיקות להטיית הכף לטובתו, התביעה נדחתה. השופט החליט גם שלא להוציא צו להוצאות בהתחשב בנסיבות. פסק הדין ניתן בהיעדרם של שני הצדדים ביום 25.10.2010.