ע"א 2827/11

תקציר

התיק נסוב סביב כינוס נכסים והליכי פירוק שבא בעקבותיו, והשאלה האם כונס נכסים חייב בתשלום ארנונה למועצה המקומית. הנכס המדובר, הנמצא בתחומי המועצה המקומית גבעת זאב, מונה כונס נכסים במסגרת הליך מימוש משכנתא לחברה חייבת. בזמן שכינוס הנכסים היה תלוי ועומד, הוצא צו פירוק נגד החברה. משאישרה המועצה המקומית את העברת הבעלות בנכס, היא התנתה את אישורה בתשלום ארנונה, לרבות לתקופת כינוס הנכסים ובחלקה לפניה. כונס הנכסים טען נגד תוקפו של חוב המס וקדימות הוראתו. בית משפט קמא המליץ לצדדים להגיע להסכמה, ומשלא יצא לפועל, קבע כי טענות הכונס בדבר תוקפו של חיוב המס חורגות מתחום ההליך של בית המשפט לחדלות פירעון, ויש לבצע את תשלום המס אלא אם יוחלט אחרת על ידי בית משפט מוסמך. הערעור לבית המשפט העליון התמקד בהיבט הפרוצדורלי של פסק דינו של בית משפט קמא, כאשר כונס הנכסים טען כי היה על בית המשפט לשמוע את הטענות בדבר חוקיות הארנונה, ובמישור המהותי, בדבר תוקפו וקדמותו של חוב המס. בית המשפט העליון דחה את הערעור בחלקו, בקובעו כי פסק דינו של בית משפט קמא צריך לעמוד על כנו, למעט חובת הכונס לשלם את חוב הארנונה לתקופה שמיום 16.3.2000 ועד ליום 31.3.2001. בית המשפט קבע, כי בית המשפט לחדלות פירעון אינו הפורום המתאים לקבוע את תוקפו של חיוב המס, וכי יש לדון בתביעות אלה בבית המשפט המוסמך באמצעות ההליכים שנקבעו. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי ההכרזה המעניקה לארנונה מעמד של "שעבוד ראשון" אינה חלה על המועצה המקומית באזור, ולכן חוב המס לתקופה הנדונה לא נהנה מקדימות כזו. פסק הדין לא התייחס לשאלת גביית הארנונה לתקופה זו על פי דיני פירוק רגילים, ולכן גם בית המשפט נמנע מכך. השופטת ברק-ארז הדגישה כי פסק הדין לא מנע מכונס הנכסים להמשיך בהליכים המוקנים לו על פי חוק לקבלת חיוב במס בגין תקופת כינוס הנכסים. השופט רובינשטיין הוסיף כי ככלל יש להעדיף הליכים מיוחדים על פני אחרים, וכי אי תחולת ההכרזה בשטחים היא טעות שיש לתקנה על ידי הרשויות שם.