רמ"ש 29225-11-21

תקציר

פסק הדין מקבל בחלקו את ערעורה של אם על שתי החלטות של בית משפט קמא בנוגע להסדרי המשמורת על ילדיה לאחר גירושיה. ההחלטה הראשונה הורתה לעד מומחה למסור בתוך שבעה ימים תשובה בכתב בדבר צמצום זמן השהייה של הבנות עם האם המבקשת והעברת הפגישות לסביבה מפוקחת. ההחלטה השנייה דחתה את בקשת האם להגיש חוות דעת שנייה או דו"ח מומחה מטעמה. שופט הערעור החליט לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור. הם קבעו כי תשובת המומחה לשאלות בית המשפט צריכה לשרת את טובת הילדים, ולהתבסס על בחינה אישית של מצבם, ולא רק על עמדת האפוטרופוס. הם מצאו כי החלטתו של בית משפט קמא בעניין הראשון נפלה פגם פרוצדורלי ומהותי. המומחה לא התייחס בעדותו, לקיצור זמני הביקור של האם, והמלצות המומחה עמדו בניגוד לעמדת האפוטרופוס החוקי, שנראה כי המומחה הובל אליה. השופט שקל את חוות דעתו ועדותו של המומחה, שלא תמכו בטענות בדבר התנהלות האב או בהסתה של הבנות נגד האם. הם הגיעו למסקנה כי קיצור זמני הביקור של האם אינו לטובת הילדים. באשר להחלטה השנייה, קבע שופט הערעור כי סירובו של בית משפט קמא לאפשר לאם להגיש חוות דעת שנייה אינו בלתי סביר, שכן דו"ח המומחה שביקשה האם להגיש התבסס על בדיקות שנערכו על ידי אנשי מקצוע אחרים ולא שיקף חוות דעת שהתגבשה מפגישות אישיות עם הילדים. עם זאת, השופט ציין כמה קשיים בדו"ח המומחה הקיים. הם הדגישו כי על בית המשפט קמא להתחשב בקשיים אלה בעת מתן פסק הדין הסופי וכי טובת הילדים צריכה להיות תמיד הגורם המכריע. החלטת בית משפט קמא התהפכה והאב חויב לשאת בהוצאות המשפט של האם.