ת"א 8280/07

תקציר

פסק דין זה נובע משלוש תביעות נפרדות שהגישו תושבי הקהילה נגד אגודה שיתופית של מושב עובדים, בעקבות עיכוב בהקצאת מגרשים חדשים. התיקים אוחדו בשל הנתבע המשותף ועילות תביעה זהות. החלטה 612 של מועצת מקרקעי ישראל משנת 1993 התוותה כללים להקצאת חלקות, לרבות מתן עדיפות לתושבים המקומיים. בשנת 1995 התקבלה החלטה 737, המבטלת את ההחלטה הקודמת ומסירה את סעיף העדיפות. למרות זאת, הנתבעת אישרה את מועמדות התובעים לרכישת מגרשים בשנת 1996, אך בהמשך משכה אותה על סמך החלטה 737. הדבר הוביל להליכים משפטיים, כאשר בית המשפט המחוזי פסק לטובת התובעים בשנת 1998. הנתבעת ערערה לבית המשפט העליון, אשר קבע בשנת 2001 כי על הנתבעת לקיים את החוזה המקורי, בכפוף לחובות התשלום של התובעים. בשנת 2001 נערכה הגרלה למגרשים, ולתובעים הוקצו מגרשים. עם זאת, התובעים טענו לנזקים שנבעו מאיחור ההקצאה, שגרר תשלומים והוצאות גבוהות יותר. הנתבע טען כי התובעים עיכבו את ההליך וכי יש לקבל התנגדויות מקדמיות. השופט דחה את טענותיו המקדמיות של הנתבע ואישר את זכותם של התובעים לתבוע פיצויים. השופט קבע כי הנתבעת אחראית לעיכוב מהפרת החוזה בשנת 1997 ועד להגרלה בשנת 2001. בחישוב הנזקים הבחין השופט בין הפרשי שערוך לבין תוספות שונות. הפרשי השערוך נבעו משינויים בערך הכסף לאורך זמן ולא היוו נזק. תוספות שונות, כגון שינויים במס או במדיניות, נחשבו להפרשים של ממש שבגינו היו זכאים התובעים לפיצוי. לגבי תביעות ספציפיות פסק השופט נגד בקשת התובעים להחזר של 10,000 שקל, שכן מדובר בתשלום מקדמה בגין דמי פיתוח, והתובעים לא הוכיחו התחייבות להחזרתו. באשר לדמי היוון, קיבלה השופטת את עמדת התובעים כי שכר הטרחה משנת 1997 עמד על 72,500 ₪ והורה לנתבעת לפצות את התובעים בגין ההפרש בין סכום זה לבין שכר הטרחה ששולם בפועל, המחושב בהפרשי הצמדה וריבית. השופטת דחתה את תביעת התובעים לדמי היוון בגין זכויות בנייה נוספות, שכן הם לא הוכיחו כי היו רוכשים זכויות אלה בשנת 1997. באשר למס רכישה, קבעה השופטת כי על הנתבעת לפצות את התובעים בגין ההפרש בין המסים ששילמו בשנת 2002 לבין המסים שהיו משלמים בשנת 1997, שחושבו על בסיס שווי הקרקע משנת 1997 והוערכו מחדש לשנת 2002. השופטת דחתה את תביעתה של התובעת 1 להוצאות פיתוח, שכן הסכום נקוב בדולרים, והשערוך נעשה כראוי באמצעות שער החליפין הדולרי. לתובעים 1 ו-2 נפסקו פיצויים בגין אובדן הכנסות מדמי שכירות בשנים 1998-2002, ואילו לתובעים 6 נפסקו דמי שכירות בגין אותה תקופה, שכן לא יכלו לבנות את בתיהם בשל העיכוב בהקצאת המגרש. השופטת דחתה את תביעת התובעים בגין הוצאות הליך קודם ופיצויים בגין עוגמת נפש, אך פסקה לכל תובע 5,000 ₪ בגין עוגמת נפש. לבסוף חויב הנתבע לשלם לכל תובע הוצאות פרוצדורליות בסך 4,500 ₪. פסק הדין ניתן בהעדר הצדדים ביום 21.10.2012.