פש"ר 2118/02

תקציר

פסק הדין עוסק בבקשה של נאמן קבוצת רובנקו שמואל אחזקות בע"מ, אשר ביקש מנגנון לתשלום שכר טרחתו בעקבות הסדר נושים. הנאמן טען כי שכר טרחתו צריך להתחלק בין נושים שונים, לרבות מובטחים, בשל העבודה המורכבת הנדרשת בהליכי חדלות הפירעון. למרות שהנושים המובטחים הכירו במאמציו של הנאמן, הם סירבו לשלם את שכר טרחתו. הם ציינו סיבות כגון ההגנות החוקתיות שלהם והסכמים קודמים הקובעים כי עלויות אלה צריכות להיות מוטלות על הרוכש. בית המשפט עמד על המעשיות והבסיס המשפטי להחלת שכר טרחה כזה על נושים מובטחים במסגרת הסדרי נושים מורכבים, וציין כי נושים מובטחים נהנים לא פעם מארגון מחדש על פני פירוק. בית המשפט גם מתח ביקורת על חלק מהנושים המובטחים על כך שהתעלמו מתקדימים משפטיים שיכולים לחייב תשלום שכר טרחה כזה. היא הכירה במאמציו הניכרים של הנאמן לשמר את החברה, שאפשרו לנושים מובטחים לפרוע חלק ניכר מחובותיהם. בית המשפט הדגיש כי סעיף הסדר הנושים מצביע על ניהול משא ומתן על שכר טרחה, המחייב את הנושים המובטחים לנהל משא ומתן בתום לב. שכר הטרחה המוצע של הנאמן עמד על 2.5% מהדיבידנדים ששולמו לנושים המובטחים, אך בית המשפט החליט להפחית זאת ב-25% כדי לשקף שיקולים של סיוע לנושים מובטחים לנאמן וחיוב כפול פוטנציאלי בפרויקטים ספציפיים. בסופו של דבר, בעוד הנאמן היה זכאי לשכר טרחה, הדיונים על סכומו הסופי היו אמורים להתנהל בשקיפות, ואף צד לא חויב בהוצאות בשל אופיו המורכב והתקדימים ההיסטוריים. החלטת בית המשפט משקפת ניסיון לאזן בין הפיצוי המגיע לנאמן בגין עבודות שיקום לבין מעמדם החוזי והמשפטי של הנושים המובטחים.