ע"א 7084/97

תקציר

הערעור מתייחס למעמד המס של סכום של 246,600 ₪, אשר סווג על ידי המשיב - פקיד השומה בחיפה - כהכנסה חייבת שקיבלה המערערת בשנת 1990, ואילו המערערת טוענת כי יש לראות בסכום זה כהגדלת ההון העצמי שלה, הזכאית להגנה לפי חוק מס הכנסה (התאמות עקב אינפלציה), 1985, או לחילופין, יש לראות בה חוב שהוקצה למגלה. לטענת המערערת, יש אפוא לפטור סכום זה ממס. הרקע לערעור הוא הסכם בין המערערת לבין חברה אחרת, לפיו רכשה האחרונה את כל מניותיה של הראשונה, והתחייבה לגרום לה לפרוע הלוואה שקיבלה מבעליה של המערערת. ההלוואה לא נפרעה במלואה, והצדדים חלוקים באשר לפרשנות ההסכם לגבי יתרת הסכום. בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המשיב כי יתרת הסכום מהווה חוב שנמחל למערערת, ולפיכך הכנסה חייבת במס. עוד נקבע כי המערערת אינה רשאית לתקן את הדו"ח כך שסכום זה ייכלל בחשבון ההון העצמי, שכן היא לא פעלה בתום לב בעת הכנת הדו"ח. בית המשפט העליון הסכים עם פרשנותו של בית המשפט המחוזי להסכם, בקובעו כי הוא סביר ועולה בקנה אחד עם ההיגיון הכלכלי. בנוסף, קבע בית המשפט העליון כי המערערת אינה זכאית להגנת חוק התיאום, שכן הסכום המדובר לא דווח במלואו כהכנסה חייבת, וממילא המערערת פעלה בחוסר תום לב. לחילופין, קבע בית המשפט כי גם אם המערערת פעלה בתום לב, הבחירה להחריג הכנסה ממס כרוכה בבחירה שלא ליהנות מחוק התיאום. לפיכך נדחה הערעור, והמערער חויב לשלם לעורך דינו של המשיב שכר טרחת עו"ד בסך 20,000 ₪.