ת"א 46740-11-20

תקציר

הסכסוך בין נווה, בעל הבית, לבין ברכת העמק, השוכרת, סובב סביב חוב דמי שכירות עבור אולם אירועים. הסכם השכירות כלל אופציות לברכת העמק להארכת החוזה, תוך התאמות שכר דירה. נווה טענה להפרשי דמי שכירות שלא שולמו לתקופות שונות עד נובמבר 2019, אך בית המשפט מצא כי תביעות אלה מוצו בהליכים משפטיים קודמים ולכן נדחו. עבור תקופת השכירות הרביעית, מנובמבר 2019 ועד דצמבר 2020, חישב בית המשפט את חוב שכר הדירה בכ-1.5 מיליון שקל. נוה גם דרש לשלש את סכום דמי השכירות כפיצוי על כך שברכת העמק לא פינתה את המקום במועד, כפי שנקבע בהסכם השכירות. עם זאת, בית המשפט דחה טענה זו כבלתי רלוונטית, שכן ברכת העמק טרם הגיעה לתום תקופת השכירות ולא נצטוותה לפנות את המקום. ברכת העמק טענה כי נוה סיכלה את מטרת ההשכרה בכך שפגעה במאמציה לקבל רישיון עסק והיתר לשימוש חורג, דבר שגרם לה נזקים. בית המשפט הסכים כי נווה הפרה את הסכם השכירות ותרמה לנזק שנגרם לברכת העמק. נמצא כי היעדר רישיון עסק פגע משמעותית בהכנסות האולם, והעריך את תרומתו של נווה לנזק ב-50% מחוב שכר הדירה. מאחר שברכת העמק לא הצליחה להוכיח קשר סיבתי ישיר בין כלל הנזקים הנטענים לבין התנהלותה של נווה, החליט בית המשפט לקזז שליש מההפסדים, המוערכים בכ-1.5 מיליון שקל, כנגד חוב דמי השכירות. סכום זה מקזז במלואו את החוב, מה שמוביל לדחיית תביעתה של נווה. כמו כן, חויב נווה לשלם לנתבעים הוצאות משפט, לרבות שכר טרחת עורך דין בסך 80,000 ₪ בתוספת מע"מ. עוד ציין בית המשפט כי אם נוה לא יוותר על דרישותיו לתשלום דמי שכירות עבור חמשת החודשים שבין דצמבר 2020 למאי 2021, הוא יהיה אחראי להוצאות הנתבעים, לרבות הפרשי הצמדה וריבית.