ת"א 20389-07-19

תקציר

פסק הדין דן בתוקפו של הסכם שכר טרחה בין עורך דין תובע לבין לקוח נתבע. הנתבע טען כי לא היה מודע לכך שהוא חותם על הסכם שכר טרחה, ואילו עורך הדין התובע טען כי חתימת הנתבע הייתה אמיתית. השופט מצדד בתובע וקובע כי הנתבע לא הביא ראיות מספיקות לכך שהוליך אותו שולל או שהתובע ידע או היה עליו לדעת על חוסר מודעותו. השופטת מדגישה כי הנתבע חתם על ההסכם, שכותרתו "הצעת מחיר למתן שירותים משפטיים", וכי מהות המסמך הייתה ברורה על פניו. יתר על כן, השופט מפרש את הסכם שכר הטרחה, וקובע כי זכותו של התובע לשכר טרחה מותנה תלויה בסכום או בזכות שנפסקו לטובת הנתבע. מאחר שלא הייתה מחלוקת בדבר זכויותיו הקנייניות של הנתבע בדירה, ולא נפסקה זכות זו לטובתו, מסיקה השופטת כי התובע אינו זכאי לשכר הטרחה המותנה הקבוע בהסכם. עם זאת, הנתבעת מחויבת לשלם את הסכום המינימלי הנקוב בהסכם, שהוא 150,000 ₪ בתוספת מע"מ. סכום זה כולל את 38,000 השקלים שכבר שולמו, כך שיתרת התשלום היא 137,500 ₪. כמו כן מורה השופט לנתבע לכסות את הוצאות התובע ושכר טרחת עורך דין, בסך 10,000 ₪. הסכום הסופי שחבה הנתבעת לתובע הינו 137,500 ₪, בתוספת הוצאות ושכר טרחת עורך דין, שישולמו באופן מיידי. השופט גם מעניק לצדדים זכות ערעור על ההחלטה בבית המשפט המחוזי בתוך 60 יום.