עמ"נ 53969-09-12

תקציר

פסק הדין דן בערעור על היטל ביוב שהטילה מועצה מקומית על בעלי קרקעות. השאלה המרכזית היא האם ההיטל, כפי שתוקן בשנת 2002, מפלה לרעה חלק מבעלי הקרקע בתחום שיפוטה של המועצה. מסקנת פסק הדין היא כי ועדת הערר קבעה נכונה כי המועצה נעדרה סמכות ליישם את התיקון בשל אופיו המפלה, הסותר את עקרונות המשפט הציבורי. החלטת הוועדה לבטל חלקית את התיקון, ובפרט את ההוראה המחייבת הטלת היטל ביוב עבור מכון טיהור מתושבי ענף החוף, בעוד סעיפים אחרים נותרים על כנם, מוצדקת על פי תיאוריית הבטלות היחסית. תיאוריה זו מאפשרת לבתי המשפט להתאים את סעדיהם לנסיבות של כל מקרה. במקרה זה, ניתן להפריד את ההוראה המפלה מיתר סעיפי התיקון. כמו כן, פסק הדין תומך בהחלטת ועדת הערר שלא להתייחס לטענות ומסמכים מסוימים שהציגה המועצה, שכן הם התיישנו בעקבות מסקנת הוועדה. לוועדה, בהיותה גוף מקצועי, ניתנת קדימות בהערכת הראיות ובקביעת העובדות. בנוסף, דוחה בית המשפט את טענות המשיבים בדבר הצגת עדים ואי הטלת הוצאות, ומאשר את החלטות ועדת הערר בעניינים אלה. ככלל, הערעורים – הן של המועצה והן של המשיבים – נדחים, וכל צד נושא בהוצאותיו.