דב"ע מו/139 - 0

תקציר

פסק הדין מתייחס לתקדימים משפטיים חשובים ולמסגרות משפטיות הנוגעות לתפקידן של חוות דעת מומחים רפואיים בקביעת סיבתיות תעסוקתית של מצבים רפואיים, ובראשם אוטם שריר הלב. הוא מדגיש שתי גישות עיקריות ששימשו היסטורית להערכת תביעות: מבחן "המאמץ המיוחד" ומסגרת "הסיכון האישי והסיכון הניטרלי" של פרופ' לארסון. בתחילה, מבחן "המאמץ המיוחד" ביקש לקבוע האם לחץ פיזי או רגשי חריג בעבודה תרם לאוטם, ודרש ניתוח סובייקטיבי של חוויית הפרט. עם זאת, גישה זו התפתחה בשנת 1971 עם תפנית לכיוון המסגרת של לארסון, המבחינה בין סיכונים הטבועים בפרט לבין גורמים חיצוניים הקשורים לעבודה. המבחן של לארסון נתן עדיפות לניתוח האם מאמץ העבודה עולה על מאמצי החיים הרגילים. באמצעות דוגמאות מקרה, כמו אלה של כוכבא אשכנזי ואברהם כוכבי, ניווט בית המשפט את המבחנים הללו, פיתח סטנדרטים והבהיר ניואנסים, כגון השפעת סעיף 39 לחוק הביטוח הלאומי. סעיף זה מסבך את העניינים בכך שהוא קובע כי השפעת העבודה לא צריכה להיות "פחותה בהרבה" מגורמי בריאות אישיים כדי להיחשב כתאונת עבודה. פסק הדין מדגיש את ההבחנה בין נקודת מבט רפואית ומשפטית על סיבתיות, מזהיר מפני פרשנויות נוקשות ותומך בגמישות, במיוחד במסגור שאלות למומחים רפואיים. בסופו של דבר, בית הדין מכיר בצורך במינוי מומחים רפואיים נוספים כאשר חוות הדעת הקיימות אינן עונות על כל השאלות המשפטיות, דבר הממחיש את המורכבות ואת הצורך בהערכה דקדקנית של כל מקרה לגופו בקביעות משפטיות אלה. הערעור התקבל, מונה מומחה חדש ונפסקו הוצאות למערער.