ע"פ 1816/90

תקציר

בית המשפט העליון החליט לקבל ערעור על החלטת שופט תעבורה לפסול את עצמה באמצע המשפט. השופטת העירה על כישלון ראיות התביעה להוכיח את אשמתו של הנאשם, שהיווה התערבות מהותית בניהול המשפט, מה שהביא לפסילתה ולהעברת התיק לשופט אחר. על החלטה זו הוגש ערר בטענה כי היא נעדרת הצדקה וגורמת נזק משמעותי לנאשם. בית המשפט העליון נתן ארכה למערערת בגין איחור בהגשת הערעור, בהתחשב בלוח הזמנים הסטטוטורי הקצר ובהיעדר שיהוי מהותי מצד המשיב. לגופו של עניין, בית המשפט לא מצא עילה אובייקטיבית לפסילתו העצמית של השופט, שכן ההערה שנאמרה לא הצביעה על כל משוא פנים או פגם. גם מבחינה סובייקטיבית, החלטת השופט לא הייתה מוצדקת, שכן לא הייתה כל אינדיקציה לרגישות יתר או לבעיה כלשהי בהתנהגות הצדדים. חשוב לציין, כי פסילתו של השופט היוותה התערבות בלתי צודקת במשפט, העלולה לגרום לעיוות דין עבור המערער. ההערה, אף שהייתה ראויה, הובילה להשמטת טענת הגנה משמעותית ויכלה להועיל לתביעה. משכך, הערעור התקבל, ההחלטה לפסול את עצמך בוטלה, והתיק הוחזר לשופט המקורי להמשך מנקודת ההתערבות. פסק דין זה מחזק את חובתם של שופטים לראות את המשפט עד סופו, בהיעדר נימוקים משכנעים לפסילה, ומדגיש את החשיבות שהחלטות שיפוטיות לא יגרמו נזק או התערבות באינטרסים של צדק.