ת"א 11833-04-10

תקציר

התובעת, משרד עורכי דין, תבעה את הנתבעים, לקוחותיה, לתשלום שכר טרחת עורך דין בסך 308,726 ₪. שכר הטרחה נבע מכך שהמשרד ייצג את הנתבעים בתביעת פיצויים לפי חוק התכנון והבניה. הצדדים הסכימו תחילה על תעריף שעתי עבור השירותים המשפטיים, אותו שילמו הנתבעים ללא מחלוקת. בהמשך תוקן ההסדר כך ששכר טרחת התובע יחושב כ-10% מכל פיצוי כספי שייפסק לנתבעים. הנתבעים הסכימו גם הם לתיקון זה, אך חלקו על טענת התובעת כי דמי מינימום של 3,500 דולר ארה"ב היו גם הם חלק מההסכם החדש. כאשר תביעת הנתבעים לפיצוי לא צלחה בסופו של דבר, תבע התובע את שכר הטרחה המינימלי, בטענה כי הנתבעים סיכלו את יכולתם לקבל את שכר הטרחה באחוזים בכך שסירבו לאשר ערעור. הנתבעים הכחישו כי קיבלו כל הודעה על תשלום מינימום וטענו כי מאחר שהתביעה לא צלחה, התובע אינו זכאי לתשלומים נוספים. עוד נטען, כי התנהלות התובע לאורך כל ההליך המשפטי גרמה להם הוצאות ועוול מיותרים. בית המשפט בחן את חומר הראיות ומצא כי התובע לא הביא הוכחה מספקת לכך שהנתבעים הסכימו לשכר הטרחה המינימלי. עדותו של מנהל משרדו של התובע, שלא נכח בפגישות בין הנתבעים לעורך דינו של התובע, נמצאה כעדות שמיעה ובלתי אמינה דיה. יתר על כן, בית המשפט ציין כי הימנעותה של התובעת ממסירת העתק חתום של ההסכם הנטען או כל ראיה לכך שהוא נשלח לנתבעים, פעלה כנגד תביעתם. בסופו של דבר, בית המשפט דחה את תביעת התובעת וקבע כי הנתבעים לא היו חייבים בתשלום שכר הטרחה המינימלי. בית המשפט מתח ביקורת על התנהלות התובעת בהליכים המשפטיים, וציין כי הם גרמו לנתבעים הוצאות ועוול. משכך, קבע בית המשפט כי על התובעת לשאת בהוצאות המשפט של הנתבעים, שנקבעו בסך 22,000 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה. עוד צוין בפסק הדין כי תביעת התובעת לתגמול הולם, חלק מרכזי בטיעוניה, נדחתה.