ת"א 59103-10-18

תקציר

הנתבעת טענה לזכויות כדיירת ממשיכה בדירה ציבורית בה השוכרת החוזית הייתה סבתה. התובעת, חברת דיור ציבורי, טענה כי הנתבעת לא התגוררה עם סבתה ברציפות, כנדרש בחוק, כדי להיחשב כדיירת ממשיכת. לאחר בחינת חומר הראיות, מצא בית המשפט כי הנתבעת לא הצליחה להוכיח את טענתה. מראיות התובעת, שהתבססו על ביקורי ביקורת שנתיים משנת 2009 עד שנת 2017, עולה כי הנתבעת לא התגוררה עם סבתה בתקופה זו. הצהרות שנחתמו על ידי הסבתא אישרו כי היא חיה לבדה, ובית המשפט קיבל ראיות אלה, וציין כי אין זה ראוי להכחיש אמירות אלה לאחר מות הסבתא. ראיות הנתבעת, לרבות עדותה שלה ותצהירי קרובי משפחה, נמצאו סותרות ואינן מספיקות כדי לבסס את רצף המגורים הנדרש. מאחר שהנתבעת לא הוכיחה את המגורים הרציפים הנדרשים, פסק בית המשפט לטובת התובעת והורה לנתבעת לפנות את הדירה ולשלם דמי שימוש. למרות שמצא כי הנאשמת האריכה את הדיון שלא לצורך, בית המשפט שקל את נסיבות חייה והטיל עליה הוצאות מתונות, לרבות שכר טרחת עורך דין, בסך 6,500 ₪.