ת"א 44265-01-18

תקציר

לאחר בחינת הטיעונים שהציגו הצדדים, הראיות, לרבות ההסכמים מהשנים 1991, 1994 ו-2001, ושמיעת עדויות עדים, פסק השופט לטובת עמדת הנאשם. כוונת הצדדים, כפי שעולה מההסכמים, הייתה לחלק את הקרקע שבמחלוקת במלואה, ללא זכות מעבר או כל זכות אחרת שנותרה למי מהצדדים בחלקה של הצד השני. הדבר נתמך עוד יותר על ידי העובדה שבפועל, הרצועה הדרומית מעולם לא שימשה למעבר או לחניה, והתובעים תמיד הגיעו לרכושם בדרך אחרת. השופטת שקלה את טענת התובעים כי רכושם הפך לבלתי נגיש ללא זכות מעבר ברצועה הדרומית ומצאה אותה בלתי משכנעת, שכן קיימות אפשרויות גישה סבירות אחרות. יתר על כן, השופט ציין כי ההסכמים המאוחרים גוברים על כל הסדר קודם ומחייבים במפורש הפרדה מוחלטת של החלקות. התנהלות הצדדים לאורך השנים, שהתאפיינה בהיעדר כל ניסיון לממש זכות מעבר ברצועת הדרום, מהווה אינדיקטור חזק להבנתם ההדדית כי זכות כזו לא קיימת. ככלל, הגיעה השופטת למסקנה כי מתן אפשרות לתובע להשתמש ברצועה הדרומית תגרום נזק משמעותי ובלתי סביר לנתבע ועל כן דחתה את התביעה. בנוסף, חויב התובע בהוצאות הנתבע ובשכר טרחת עורך הדין בסך 25,000 ₪, בהתחשב במהות התביעה, מורכבותה והתנהלות הצדדים במהלך המשפט. ההחלטה התקבלה בהעדר הצדדים וניתנה ביום 1.4.2021.