ת"א 51411-10-19

תקציר

התובע עבר ניתוח לכריתת תוספתן בבית החולים רמב"ם עקב דלקת בכריתת התוספתן. התובע טען לרשלנות רפואית מצד בית החולים הקשורה לטכניקת התפירה בה נעשה שימוש במהלך ניתוחו, אשר גרמה לו לכאבים ממושכים ולניתוחים נוספים לתיקון החתך. שני הצדדים חלוקים בשאלה האם בית החולים חרג מסטנדרט הטיפול הרפואי המקובל, בפרט בכל הנוגע לבחירת תפרים שאינם נספגים, ואם כן, האם הדבר גרם לסיבוכים שחוותה התובעת. בית המשפט פסק לטובת בית החולים הנתבע. נקבע כי החלטת המנתח להשתמש בתפרים שאינם נספגים לא הייתה רשלנית, שכן מדובר בשיקול דעת רפואי, ואין כל ראיה לכך שהפרקטיקה הרפואית המקובלת בעת הניתוח הכתיבה שימוש בתפרים נספגים. בית המשפט ציין כי הסיבוך שחווה התובע – היווצרות גרנולומה – היה אירוע נדיר, ולכן התממשותו של סיכון זה לא הייתה צפויה ובלתי סבירה. יתר על כן, בית המשפט ציין כי אותו סיבוך יכול להתרחש בשימוש בתפרים נספגים, ומאחר שלא ניתן להוכיח כי הנזק היה נמנע אילו המנתח היה משתמש בחוטים נספגים, לא היה קשר סיבתי עובדתי בין הרשלנות הנטענת לבין נזקו של התובע. טענות נוספות בנוגע לשיטות הניתוחים המתקנות, כמו גם הסכמת התובע, נדחו אף הן. בית המשפט קיבל את טענת הנתבע כי הניתוחים בוצעו בהסכמת התובע, לאחר שנודע לו על הסיכונים, וחוסר ההסבר לגבי סיבוכים נדירים לא היה רשלני. גם טענת התובע כי ניתן היה לתקן את הבקע באופן שונה נדחתה, שכן עד התביעה המומחה הודה כי השיטה שנבחרה הייתה מקובלת. למרות שהשופט פסק לטובת הנתבעת, הם לא פסקו את מלוא סכום ההוצאות המבוקשות, בהתחשב במצבו הבריאותי של התובע כתוצאה מהניתוחים.