ע"א 553/83

תקציר

המקרה סובב סביב דיירת קשישה מוגנת, אשר בשל גילה וקושי הגישה לדירתה בקומה השלישית, ביקשה להעביר את חוזה השכירות שלה לאדם אחר. לשם כך היא נזקקה לאישורו של בעל הבית שלה. השוכרת הגישה למשכיר שני תצהירים, אחד שלה ואחד של השוכר המוצע. עם זאת, נמצאו פערים בין שני התצהירים, כאשר השוכר טען לזכויות בארבעה חדרים והדייר המוצע התייחס לשלושה בלבד. יתר על כן, התצהירים לא פירטו בבירור את חוזה השכירות, מה שהוביל לבלבול לגבי גורלו של החדר הרביעי. שתיקתה של המשכירה וחוסר היענות לבקשת השוכר הביאו אותה לבקש את התערבותו של בית הדין לשכירות. במהלך הדיון נטען כי השוכר המוצע הביע נכונות לשכור את החדר הרביעי, אך הדבר לא נרשם בפרוטוקול. בית המשפט לשכירות פסק לטובת השוכר, אך בית המשפט המחוזי, בציינו את חוסר העקביות, הפך את ההחלטה. השוכר ערער לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון דחה את הערעור, והסכים עם דעת הרוב של בית המשפט המחוזי לפיה המשכיר יכול היה לסרב באופן סביר לבקשת השוכר בשל חוסר הבהירות וחוסר העקביות בתצהירים שהוגשו. בית המשפט הדגיש כי החלטת בית הדין לשכירות הייתה צריכה להתבסס על ראיות מוקלטות וכי הצהרתו הנטענת של השוכר המוצע על כך שהחדר הרביעי, שלא היה רשום ברשומה הרשמית, לא הייתה צריכה להשפיע על פסיקתו. פסק הדין חיזק את הדרישה כי תצהירים בגין העברות שכירות יהיו מפורטים וזהים בעובדות מהותיות, וכי על בית הדין לשכירות להתחשב בעמדת המשכיר. עוד הבהיר בית המשפט כי אמירות בעל פה שנאמרו בבית המשפט ואינן מוקלטות אינן יכולות להיחשב כראיות. דחיית הערעור הייתה מוצדקת, ונפסקו למשיב הוצאות המשכיר בסך 50,000 ₪.