תמ"ש 23265-12-19

תקציר

אישה מבוגרת בשנות השמונים לחייה, התובעת, מכרה את דירתה הישנה והשקיעה את התמורה, יחד עם תרומתו של בנה הצעיר, בדירה חדשה שתתאים יותר לצרכיה. התובעת טענה כי בנה הבטיח לה שהדירה החדשה תירשם במשותף על שמם של שניהם. בהסתמך על הסכם זה בעל פה, מכרה התובעת את דירתה הקודמת ועברה לגור בה החדשה עם בנה ואשתו. עם זאת, מאוחר יותר התברר לה כי הבן רשם את הדירה על שמו ועל שם אשתו בלבד. התובעת הגישה תביעה, בה ביקשה לרשום מחצית מהדירה על שמה. מנגד, טענו הבן ואשתו כי לא היה הסכם כזה, וכי לתובע הובטח רק חדר בדירה לכל החיים. עוד טענו הנתבעים כי התובעת ביקשה שהדירה תירשם על שמם בלבד כדי למנוע סכסוך עם ילדיה האחרים. בית המשפט בחן את הנסיבות ופסק לטובת התובעת, תוך שהוא מקבל את גרסתה לאירועים כאמת. גורמים מרכזיים בהחלטה זו כללו את הודאתו החלקית של הבן בהסכם במהלך חקירתו הנגדית, את תרומתה הכספית המשמעותית של התובעת למחיר רכישת הדירה – שהייתה ברובה ממכירת ביתה הקודם – ואת הסתמכותה בתום לב של התובעת על הבטחת בנה, יחד עם כישוריה המוגבלים בעברית, שאולי מנעו ממנה להבין את המסמכים המשפטיים עליהם חתמה. בנוסף, שוכנע בית המשפט כי הנתבעים הפרו את חובותיהם המוסריות כלפי התובעת, והעדיפו שיפוץ בית על פני טיפולי השיניים שלה. בעקבות זאת, פסק הדין הורה לרשום את התובע כבעלים של מחצית מהדירה, בצירוף 60,000 ₪ הוצאות מהנתבעים בתוך 30 יום. בית המשפט גם הציע לנאשמים להתנצל בפני אמם על התנהגותם. פסק הדין ניתן שלא בפניו ביום 3.8.2023, והצדדים עודכנו באמצעות באי כוחם.