רע"ב 3969/97

תקציר

פסק הדין מתייחס לערעור שהגישה מדינת ישראל על החלטת בית המשפט המחוזי שהפכה את מדיניות נציב בתי הסוהר, השוללת מאסירים שאינם תושבים מסגרות שיקום פרטניות. המדינה טענה כי מדיניות הנציב היא חוקית, סבירה ובלתי מפלה, שכן היא מבוססת על הבחנות לגיטימיות בין אסירים תושבים לאסירים שאינם תושבים. המדיניות נועדה להקצות משאבים מוגבלים לשיקום לאסירים שישובו לחברה הישראלית עם שחרורם. בית המשפט, לאחר ששמע את הטענות, נעתר לבקשת המדינה לערעור וביטל את החלטת בית המשפט המחוזי. נקבע כי מדיניות הנציב אינה מפלה שלא כדין אלא הבחנה מותרת, שכן לאסירים תושבי חוץ נסיבות וצרכים שונים מאלה שהם תושבי ישראל. ההחלטה הדגישה את אופייה החברתי של הזכות לשיקום, המשרתת אינטרסים ציבוריים וכפופה לשיקול דעתו של הממונה. השופטים הדגישו את הרלוונטיות של ההבדלים בין שתי הקבוצות, ומצאו את מדיניות הנציב סבירה ומוצדקת מטעמים ענייניים ולגיטימיים. צוין כי המדיניות גובשה על בסיס חוות דעת מומחים ושיקולי ביטחון, לרבות סכנת בריחה וביטחון הציבור. בית המשפט הגיע למסקנה כי הזכות לשוויון היא יחסית ועליה לאזן בין ערכים ואינטרסים אחרים, ובמקרה זה מדיניות הנציב לא פגעה בעקרון השוויון ולא חרגה מגבולות המידתיות. לפיכך התקבל הערעור, והחלטת בית המשפט המחוזי התהפכה.