ע"א 874/00

תקציר

השאלה העומדת על הפרק היא האם בעל דין, המבקש לערער על החלטת שופט לדחות את בקשתו לפסילה, חייב באגרה, ואם כן, מהו שיעורו של שכר טרחה זה. בעל הדין הנדון טוען, כי מאחר שהקצאת השופט לעניינם הייתה שגויה, אין לחייב אותם בשכר טרחה בגין ניסיון לתקן טעות זו, תוך התייחסות אליה כעניין עקרוני. עוד נטען, כי יש להפחית את האגרה בגין ערעור כזה בהשוואה לערעורים אזרחיים רגילים, נוכח אופיים המיוחד של ערעורי פסילה, שהם חיצוניים להליך העיקרי ובעלי אופי מינהלי דומיננטי. יתר על כן, מאחר שהשופט עצמו מכריע בבקשת הפסילה, יש לראות בערעור, הנדון לראשונה בפני שופט חסר פניות, עתירה. מנגד, טוענת המדינה כי אין בסיס חוקי לפטור מאגרות במקרים של ערעור על החלטת פסילה, וכי שיעור האגרה צריך להישאר ללא שינוי מזה של ערעור אזרחי רגיל. בסופו של דבר, השופט קובע כי אמנם אין בסיס חוקי לפטור מוחלט מאגרות במקרה של ערעור על החלטת פסילה, אך אכן יש להפחית את האגרה. השופט מדגיש את אופיים המיוחד של הליכי פסילה, שאינם קשורים ישירות לתוצאת המשפט עצמו אלא מטילים ספק בעצם כשירותו של השופט לשבת בבית המשפט. הליכים אלה, שהם לעתים קרובות תנאי מוקדם למשפט עצמו, הם בעלי היבטים מנהליים הקשורים למינוי שופטים, המצדיקים שכר טרחה מופחת, ולא פטור מוחלט. שכר הטרחה המופחת, לדברי השופט, מוצדק גם משום שההזדמנות הראשונה של בעל דין שבקשת הפסילה שלו תידון בפני שופט חסר פניות היא בערעור לבית המשפט העליון. בנוסף, נטל ההוכחה הכבד הנדרש לפסילת שופט, בשילוב עם חזקת עצמאותו ומשוא הפנים של השופט, מביאים לכך שערעורים מסוג זה זוכים להצלחה מועטה, ואופיים אינו אמור להשפיע על הפחתת שכר הטרחה. השופט מגיע למסקנה כי האגרה הראויה לערעור על החלטת פסילה זהה לאגרה בגין "הגשת בקשה או עתירה לבית המשפט העליון", ומורה לבעל הדין לשלם אגרה זו בתוך עשרה ימים. המדינה מחויבת לשאת בהוצאות בעל הדין בגין ההליך.