דב"ע שם/20 - 4

תקציר

פסק הדין מתמקד בזכאות לחופשה שנתית של עובדים העובדים בלוחות זמנים שבועיים שונים, ובפרט בשבוע עבודה של 5 לעומת 6 ימים. על פי חוק חופשה שנתית, מספר ימי החופשה אינו מושפע מאורך המנוחה השבועית. בין אם העובדים עובדים 5 או 6 ימים בשבוע, החופשה השנתית שלהם מחושבת ב"ימים", הכוללים את ימי המנוחה השבועית, אך לא יותר מאחד עבור כל שבעה ימי חופשה. משמעות הדבר היא כי החופשה השנתית של העובד, בשבוע עבודה של 5 ימים, תחושב על בסיס "ימי עבודה", וכתוצאה מכך תקופת חופשה ארוכה יותר בהשוואה לשבוע עבודה בן 6 ימים. המחלוקת נובעת מפרשנותו של סעיף בהסכם קיבוצי, המעניק חופשה על בסיס מספר "ימי העבודה". בית הדין מבהיר כי ההסכם מניח שבוע עבודה בן 6 ימים ואינו מתייחס כראוי לשבוע עבודה בן 5 ימים. מאחר שהצדדים המעורבים לא תיקנו את ההסכם כך שיפרט זכאות לחופשה למשך 5 ימים בשבוע, בית המשפט מפרש את חוק חופשה שנתית כעיקרון הקובע. דעת הרוב גורסת כי יש לחשב חופשה שנתית על פי הוראות חוק חופשה שנתית, המתייחסות לכל יום, לרבות ימי מנוחה שבועית אך לא יעלה על יום אחד לכל שבעה ימי חופשה, ללא קשר לאורך שבוע העבודה. לפיכך, הערעור מתקבל, והחלטת בית המשפט המחוזי מתבטלת. עם זאת, שופט אחד חולק על פרשנות הרוב לחוק בנוגע לחופשה מפוצלת, ועומד על כך שעובדים בשבוע עבודה בן 5 ימים יקבלו שני ימי חופשה נוספים לעומת עמיתיהם בשבוע עבודה בן 6 ימים. חשוב לציין כי בית המשפט מדגיש כי מדובר בסכסוך קיבוצי, הוא יכול לתת פסק דין הצהרתי בלבד, ולהותיר את אכיפת פסק הדין בפועל בידי הצדדים המעורבים.